יש בה משהו אחר מכל מה שהכרנו עד שהגענו אליה.
קורים בה דברים שלא התכוננו אליהם.
זוגיות.
חלמנו עליה מגיל צעיר, קראנו ספרים וראינו סרטים שמתארים אותה.
ראינו מולנו זוגות טובים יותר ופחות, והמוח קלט ולמד.
ועדיין.
שום דבר לא באמת הכין אותנו למערכת היחסים הכל-כך מורכבת הזו.
שבה אנחנו מגלים ומסתתרים, נחשפים ומתחפשים.
שום דבר לא באמת הכין אותנו למקום בו אנחנו אוהבים עד הקצה,
אבל לפעמים קצת שונאים.
למקום שבו הכי טוב שבי יוצא החוצה ומאיר את העולם,
ולפעמים אפלה יוצאת ממני ואני לא מזהה את עצמי.
כעס לא מוכר, עלבון שורף או אכזבה צורבת, שכמותם לא חשנו אף-פעם,
עוטפים אותנו ואנחנו טובעים בהם.
למה?
כי מעולם לא היינו במערכת יחסים כל-כך אינטימית, נוגעת וחשופה.
כזו שהתמסרנו אליה, גוף ונפש, והיא הפכה לציר חיינו, ציר נפשנו.
אז הכל יותר מצמיח, יותר אוהב, יותר מחזק.
וגם יותר רגיש, יותר חשוף, יותר כואב.
מילים אלו לא מנסות להסביר ולהבין, ולו לרגע, מהיכן פעל באכזריות אמיר רז.
איך צמח החושך הגדול שהביא אותו לפגוע בדיאנה.
הן מנסות להסביר אותנו לעצמנו.
את הכוחות שצפים בנו בתוך הזוגיות, האור והחושך.
הן נכתבו לזכרה של דיאנה ורבות כמוה,
שברגע של אפילה נוראה בזוגיות, נכבה בהן האור.
ומסביב החושך גדל.
מי ייתן ונוסיף אור ועוד אור.
תמיד.
