הפעם ישבו על הספה שלושה, הורים כבני 70 ובנם בן ה-30, עופר. סיבת בואם לגישור המשפחתי היה על רקע יחס המשפחה לאשתו, כלתם. תחילה סיפר הבן, גבר אינטליגנט ומרשים, על האופן בו ם מתנהגים לאשתו, אורטל. אך מהר מאוד, החלה להיחשף הסיבה העמוקה יותר שהתחבאה בסיפור, תחושת הכאב העמוק שחש עופר על היחס המועדף שקיבל אחיו לאורך שנות הילדות והבגרות. לאחר כשעה שבה פירט עופר את תחושותיו הקשות אל מול הוריו, שאלתי: "עופר, הוריך יושבים פה ומקשיבים לך. מה אתה רוצה שיקרה עכשיו?".
עופר מיד התפרץ: "הם כל השנים העדיפו אותו ושכחו אותי!".
שאלתי: "עופר, מה אתה רוצה?"
עופר שוב התפרץ בכאב: "כל הזמן הזה אני מקום שני".
ושוב שאלתי: "עופר, מה אתה רוצה שיקרה עכשיו?".
עופר שתק ואז ענה: "אני לא יודע".
רובנו נושאים על גבם מטען של כאב, אכזבה או פחד, והמטען הזה הוא ה"מצרים" שלנו, הגוש הזה שיושב לנו על הגב, בגרון, או בבטן וכל הזמן מצר את צעדינו. כל-כך התרגלנו לנוכחותו, ששכחנו שהוא לא אמור להימצא שם. שכחנו שהוא מגביל אותנו, חונק אותנו, לא מאפשר לנו לנשום. לפעמים המטען הזה משמש לנו כהסבר להתנהגותנו כלפי האנשים החשובים בחיינו: "נכון, אני לא מדבר על רגשות. מה לעשות, ככה גדלתי. ההורים שלי היו קרים". מבלי ששמנו לב, ההסבר הפך לנו לתירוץ, לסיבה מדוע אנחנו לא משתנים.
חג הפסח הוא חג יציאת מצרים, הכללית והפרטית. הוא החג שמאפשר לנו לבחור להניח את השק הכבד שעל גבנו, שלא אנחנו אשמים בו, אבל אחראים עליו. אנחנו יכולים לשחרר את מטען רב-השנים ורב-העוצמה שלתוכו נולדנו או גדלנו, המטען שאנחנו ממשיכים לשאת שנים. בחג החירות אנחנו יכולים לבחור לנשום.
אל תהיה מי שנולדת להיות, תהיה מי שבחרת להיות.
