"גיליתי שמותר לי לצפות, לתת מקום לרצון שלי ובן הזוג שלי צריך ללמוד לחיות עם זה. זה הבסיס הכי חזק שהטיפול נתן לי, התחושה שמותר לי להעלות את הסטנדרט", אומרת לי שירה כשאנחנו מתארים את התהליך שעברו בני הזוג בקליניקה.
"זה הבדל בין לחיות לבין להעביר את החיים. אני רוצה לחיות. לחיות זה אומר להביא לידי ביטוי את מה שאני", היא מסכמת ואני מתרגשת.
לזוגיות ולנישואין הגענו עם הרבה חלומות וציפיות: חלקם היו גלויים ומדוברים ורבים מהם היו כמוסים, אפילו מעצמנו; חלקם היו מציאותיים וברי-השגה וחלקם לא. והשנים עברו להן, ואנחנו פשוט התרגלנו למה שיש. הבנו שזה מי שהוא וזו מי שאני, וזה מה ש"אנחנו". שמנו את החלומות והתקוות בצד ואמרנו לעצמנו ש"ככה זה אצל כולם".
לעיתים תהליך כזה הוא תהליך אמיתי וטוב, תהליך של בירור מפוכח, בו אנחנו בוחנים מה מציאותי ונכון לנו כיום, ומה פחות. בדיקה כזו עשויה להביא להתגמשות בריאה של החלומות שלנו. אנחנו חווים בה תחושת התקדמות ודיוק.
אך לא מעט אני פוגשת בקליניקה את הוויתור האחר. זהו וויתור של ייאוש, בו יש מחשבות כמו "זה מה שהזוגיות הזו תעניק לי, זה מה שבן הזוג שלי ייתן לי. תלמדי לוותר. תמשיכי עם מה שיש". זהו לא וויתור מתוך בחירה אמיתית, מתוך דיוק. הוא עלול להיות וויתור על עצמי, על מה שרציתי לקבל ולתת ועל החיים שחלמתי לחיות.
החיים שרציתם יכולים להתרחש, לא בקלות ולא בלי מאמץ או מחיר. אבל הם קיימים שם, והם בהישג ידכם. זה ההבדל בין לחיות ובין להעביר את החיים.
אז מה שלום הציפיות שלכם?
