"אני מרגישה שהלכתי לאיבוד", ענת מספרת לי.
"החודשים האחרונים היו כל-כך מבלבלים, הכל זז לי. אני מרגישה כמו ילדה שהלכה לאיבוד בפארק ולא יודעת איפה אמא שלה. כל-כך הרבה מחשבות ורגשות מקיפים אותי ואני מנסה לעשות סדר בבלגן כדי לחזור לעצמי", היא ממשיכה ומתארת בכאב.
הקשבתי לענת ופתאום זה קרה לי שוב.
ההבנה שהשפה העברית, עליה רובנו גדלנו כשפת אם, מפתיעה כל פעם מחדש בגאוניות שלה.
הפעם זה התעורר בתוכי כאשר שמעתי שענת הלכה לאיבוד, ופתאום קלטתי: היא הלכה לעיבוד.
אנחנו חיים לנו בשגרה, צועדים בה וממשיכים בה מידי-יום. השגרה מוכרת לנו ומרגילה אותנו להחזיק בדפוסי מחשבה והתנהגות מסוימים, המלווים אותנו מידי יום. לעיתים קרובות, דפוסים אלו מקבעים את חיינו ומקשים עלינו לראות שיכולה להיות מציאות אחרת של מחשבות, התנהגויות ורגשות.
כל זה מחזיק עד הרגע שבו אנחנו הולכים לאיבוד, עד הרגע שמשהו גדול משתנה בחיינו ואנחנו נדרשים להתבוננות ולחשיבה. הרגעים הראשונים ב"איבוד" עשויים להיות מאוד מבלבלים, אחוזי ספק ואף שבר. יסודות עליהם גדלנו וחיינו נסדקים ואנחנו מרגישים שנותרנו ללא אחיזה. "רגעים" אלו יכולים להימשך זמן רב, והתחושות המלוות אותם אף גורמות להם להרגיש ארוכים אף יותר.
אך השפה העברית בחכמתה מגלה לנו סוד: בהליכה ל"איבוד" מתחבאת הזמנה ללכת ל"עיבוד". זו הזמנה להתבוננות פנימה, לחשיבה מחודשת, לבדיקה עצמית, לשינוי. היא בהחלט עלולה להרתיע, לערער ולזרוע ספק, אך בו-בזמן טמון בה הזרע לגדילה ולהתפתחות, חבויה בה האפשרות לצמיחה.
אז מוכנים ללכת לעיבוד?
