אתמול בערב זה סגר עליי, חנק אותי.
מכל עבר מבעבעים להם החששות, סימני השאלה וניצני שנאה. הם עטפו אותי, בלבלו אותי והביאו עימם הרבה עצב. איך שמחת תורה? איך יום שמחתנו? איך ושמחת בחגך?
ולשמחה מה זו עושה.
ואז, תוך דקות, קרה לי נס קטן. התגלגלו אליי מילותיו של יואל שפיץ, המספר על רבו, הרב אבן ישראל:
"באחד השיעורים שאלתי את הרב עדין על הסתירה בין "מוצא אני מר ממוות את האישה"
לבין "ראה חיים עם אישה אשר אהבת".
הרב עדין השיב לי בפשטות שההבדל בין הפסוקים הוא ב-ה' הידיעה. אם אדם מחפש את 'ה'חיים, או את 'ה'אישה, או את 'ה'שמחה, הוא ייפול במצודים וחרמים. אבל, אם הוא מחפש פשוט לאהוב, פשוט לשמוח בעמלו, או פשוט לחיות – אז הוא מחפש את הדבר שהעולם הזה אכן יכול לתת".
ואולי זהו הסוד. חיים שלמים אנחנו תרים ומחפשים את הדבר האמתי: האהבה מהספרים, האושר המזוכך, האמונה הבלתי-מעורערת. אנחנו אומרים לעצמנו שאין דבר כזה, שזה רק בסרטים, ועדיין נפשנו משתוקקת ומחפשת.
אולי אנחנו צריכים להפסיק את מסע החיפוש הכושל הזה שבחרנו לעצמנו, אולי עלינו לאמן את עצמנו להפסיק לחפש את השמחה, האהבה, הטוב. אולי נאמץ לעצמנו מצלמה חדת-תפיסה שמצליחה, בתוך הכאוס העוטף אותנו, לקלוט את הרגע בו הילדים רוקדים יחד בסלון, את החיוך האוהב והעייף שבן זוגנו מקרין לעברנו, את המילה הטובה שמישהו שולח לעברנו. נתענג על טעם מאכל בפינו ועל צליל מופלא של צחוק שקלטה אוזנינו.
בואו נחפש ניסים קטנים. בואו נשמח בהם.
