“אני כועס עלייך”. אמר לי אבי, תלמיד מכינה קדם-צבאית, בסיום ההרצאה אתמול.
“למה?”, שאלתי.
“איך את לא מסתובבת בכל הארץ, מקום אחרי מקום, ומלמדת את זה?”.
מגיל מאוד צעיר, אפילו לפני לידתנו, חושינו קלטו סימנים ופירשו אותם כביטויי אהבה: ליטוף, מבט, הכנת שוקו בבוקר, חציית יד בכביש, מילה טובה, צחוק ועוד. ביטויי אהבה נאגרו במוחנו וכאשר אדם קרוב אלינו השתמש בה, הבנו והרגשנו שאנחנו אהובים.
השנים עברו להם ומאגר זה ממשיך את פעולתו. הוא קובע עבורנו מה ייחשב כסימן אהבה, ומה חולף על פנינו כלא היה. עם מחסן זה אנחנו נכנסים למערכות היחסים המשמעותיות בחיינו, ובראשן הנישואים. גם שם אנחנו מצפים מבן/בת זוגנו להבין לבד איך לאהוב אותנו ומניחים שהוא יידע לעשות שימוש נכון בביטויי האהבה שאגרנו בתוכנו לאורך השנים.
יותר מכך, כיוון שהתרגלנו לחפש אהבה דרך סימנים אלו, כאשר אנחנו רוצים להביע אהבה כלפי בן הזוג, אנחנו עושים שימוש באותם סימנים ממש: אם התרגלתי שהצעת קפה היא ביטוי לאהבה, אציע; אם נטבע בתוכי דפוס לפיו בעת קושי אדם רוצה שיתמכו בו בשקט וללא מילים, אשב ואשתוק לצד בן זוגי. אנחנו מניחים, ללא מחשבה, שסימני האהבה שגדלתי עליהם הם אותם סימנים עליהם גדל שותפי לחיים, לכן אוהב אותו דרכם.
אבל מי אמר?
מי אמר שבן זוגי אגר בתוכו סימני זהים לשלי? אולי יש לו מחסן שונה לחלוטין והצעת הקפה שלי חולפת לידו והמנגנון בתוכו לא מתרגם אותו כאהבה? אולי כאשר ישבתי ושתקתי ליד בת זוגי הכואבת כמחווה אהבה, היא תרגמה אותה כהתעלמות?
כאן נכנס הסוד הגדול עליו דיבר אבי: אנחנו רגילים לאהוב מישהו כמו שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, אבל אנחנו צריכים לאהוב מישהו כמו שהוא רוצה שיאהבו אותו. אחרת, מחוות האהבה שלנו לא מתקבלות אצלו ככאלו ולא עוטפות אותו באהבה. במצב זה שני הצדדים מפסידים. הצד שניסה להעריף אהבה חש מאוכזב כי מאמציו לא נשאו פרי, והצד שרצה להרגיש אהבה, לא חווה אותה.
אז בפעם הבאה שאנחנו רוצים לאהוב את בן זוגנו, ילדנו או כל אהוב אחר, בואו ונשאל את עצמנו: איך הוא רוצה להיות נאהב?
ומה לגבי אבי שכעס עליי?
אולי הטור הזה הוא צעד קטן.
