"אז מה את צריכה ממני, דברי".
כך מסתיימת לה כמעט כל מריבה בין יאיר לביני.
בטור הקודם הכרנו את העיקרון המכונן לפיו עלינו לאהוב מישהו כמו שהוא רוצה שיאהבו אותו, ולא כמו שאנחנו רגילים שיאהבו אותנו. הבנו שיש בתוכנו דפוס הרגיל לתת לאחר מולנו את המוכר לנו, את המעשה, המילה או המבט שגורמים לנו לחוש אהובים.
אבל איך עושים את זה? איך מכניסים לחיינו את הרעיון הזה, כך שתהיה לו משמעות?
כאן לשני הצדדים יש תפקיד:
הצד הרוצה להעניק אהבה לאחר צריך לשאול אותו למה הוא זקוק כעת, מה הוא מבקש. כל-כך הרבה אנרגיה מבוזבזת על ניחושים, על תהיות, על מחוות לא מדויקות שלא מעניקות את הערך המקווה. שאלה פשוטה כמו "מה את צריכה" או "מה היית רוצה לקבל עכשיו", יכולות לקחת אותנו קילומטרים קדימה.
הצד הרוצה להיות נאהב צריך גם הוא לתרום על-מנת לקבל את שירצה:
1. עלינו לזהות את הצורך והרצון הקיימים בתוכנו ברגע זה. הדבר נשמע פשוט וקל, אך לעיתים שכבות של כיסויים ותחפושות מקשים עלינו לזהות את הקול הפנימי שאומר לנו "אתה זקוקה לחיבוק מנחם", "את זקוקה לשמוע מילות הערכה", "את זקוקה למעט שקט" ועוד. הקול קיים שם, ועלינו להתרגל להאזין לו.
2. כדאי מאוד שנוותר על הפנטזיה החיה בתוכנו זמן רב מידי לפיה "מי שאוהב אותי צריך לדעת לבד מה אני רוצה". זו מחשבה שביסודה מונחת הנחת יסוד לא בדוקה, העלולה לפגוע שוב ושוב במערכת היחסים. אנחנו בני אדם שונים ולא נוכל לדעת בכל זמן נתון מה רוצה וזקוק האחר. ההיאחזות בפנטזיה זו עלולה להשאיר אותנו כואבים ומאוכזבים, פעם אחר פעם.
3. לאחר שהבנו למה אנחנו זקוקים, עלינו לומר זאת בפשטות לאחר. זו נשמעת כמו משימה קלה לכאורה, אך לעיתים קרובות כוחות כמו גאווה או בושה עוצרות בעד המילים לצאת ולבקוע מתוכנו.
צעדים אלו, מצד האוהב ומצד הרוצה להיות נאהב, עשויים לסייע בכל מערכות היחסים המשמעותיות לנו, ולא רק הזוגיות. כאשר נרגיל את ילדנו לדבר את השפה הזו ונתרגל עמו את הצעדים הללו, הוא ואנחנו נוכל לחוש נאהבים, בהווה ובעתיד, ולקבל את האוויר שכולנו זקוקים לו כדי לחיות – אהבה.
אז מה אתם אומרים, איך תרצו לקבל אהבה?
.
