"הוא לא רואה את הכאב שלי", מספרת לי רחלי את סיפורה. "הכאב חשוף וברור, אבל קובי לא מבין מה אני רוצה ממנו, אומר שזה לא קשור אליו", היא ממשיכה ומספרת ודמעות של עצב בעיניה.
הפעם אלו לא זוג שהגיע אליי לקליניקה, אלא אלו רחל ויעקב ש0את סיפורם פרשה בפנינו הפרשה.
רחל מפנה את כאב עקרותה אל יעקב ("הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי") ומדגישה שקיומה בעולם תלוי ועומד במילוי מימושה כאם, ויעקב כועס ועונה לה תשובה רציונלית ונכונה עובדתית: "התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן", ובמילים שלנו: מה את רוצה ממני? אני לא אשם, קחי את העצב שלך למי שאחראי עליו. חז"ל מגיבים לסיפור באומרם "כך עונים את המעוקות?!" ומלמדים אותנו שיעור גדול בזוגיות ובהבנת נפש האדם.
כאב לא חייב למצוא אשמים, הוא חייב להיראות.
פעמים רבות כאשר בן/בת זוגנו מפנים כאב לעברנו, אנחנו מפרשים אותו אוטומטית כהטחת אשמה, כהצבעה על טעות שעשינו. מפה ועד לתגובת התגוננות, התקפה או התעלמות – הדרך קצרה. אנחנו לא אוהבים להרגיש אשמים ולא רוצים שיציבו אותנו על דוכן הנאשמים, בוודאי כאשר אנחנו לא רואים סיבה. אז אנחנו הודפים את הכאב: בהסבר עובדתי המרחיק מאתנו את האשמה, בשתיקה שמאפשרת לנו להתרחק מהכאב או בכל דרך אחרת שתייצר חיץ בינינו ובינו.
אך בואו וננסה לזכור, הבעת כאב היא בקשה, לפני כל דבר אחר.
היא בקשה שהכאב שלי ייראה, יישמע, יקבל מקום בעולם. היא רצון שיראו אותי.
אז בואו וננסה.
בואו נראה ונקשיב.
בואו ונכאב יחד.