"ההורים שלי אף פעם לא רבו מולנו, וזה מה שצריך לעשות", קובע בנחרצות יונתן. "זו זוגיות טובה, זוגיות בשליטה".
כולנו רבים. בתקופה האחרונה, רובנו גם רבים יותר – בתדירות ובעוצמות התסכול, הכאב והחשש. הדבר טבעי וברור.
אבל מה עושים מול הילדים? האם נריב מולם? האם נאפשר להם לקבל פתח הצצה לפינות הפחות מוארות בזוגיות?
כן.
כאשר אנחנו מונעים מילדינו לראות ולשמוע מריבות, אנחנו מונעים מהם את ההבנה החשובה שזוגיות בפרט, ומערכות יחסים ככלל, כוללות בתוכן רגעים לא פשוטים. בכך אנחנו יוצרים עבורם אשליה שסופה להתנפץ, בשלב זה או אחר. אנחנו לא מאפשרים להם ללמוד לשהות בקונפליקט, לבוסס בו, על אף הקושי.
זו יכולת חשובה ביותר שמהווה חלק מהבשלות הנפשית של אדם, בתהליכי ההתבגרות אותם אמור לעבור. ואנחנו, שכל-כך רוצים לראות אותם גדלים להיות אנשים בוגרים ובשלים, לוקחים מהם את הלמידה הזו.
אז האם כל סוג של מריבה זוגית מתאימה לילדים? – לא.
אז האם כל דבר יכול להיאמר מולם? – לא.
אז האם נכון לחשוף אותם לכל התנהגות או שפת גוף בעת מריבה? – לא.
אבל עצם החשיפה לקיומו של קונפליקט זוגי חשובה לילדים ולהתפתחותם.
כאשר אנו שולטים בדינמיקת המריבה, יודעים לתווך אותה לילדינו ומנגישים עבורם לא רק את הקונפליקט, אלא גם את שלב הסליחה והפיוס שבו – אנחנו מעניקים להם מתנה.
אז איפה תריבו את הריב הבא שלכם?
