ישבנו שם שלושתנו. יועצת התיכון, העוסי"ת מטעם העירייה ואני. טענתי בתוקף כי יש להכניס לבית הספר תכנית העוסקת באהבה ובה ילמדו התלמידים על בחירת בן זוג, ניהול מריבות, אינטימיות, השפעת ההורים על מודל הזוגיות ועוד.
"זה לא מתאים", טענה העוסי"ת. "מהפיקוח הארצי קיבלתי הוראה לעסוק רק בפגיעות ובבירור נטיות מיניות", אמרה. "ובכלל, אם תלמדי אותם על מערכות יחסים בריאות ועל זוגיות טובה והם יחזרו הביתה ויבינו שלהורים שלהם יש זוגיות בעייתית, זה יבלבל אותם", הוסיפה, ואני נותרתי ללא מילים.
סיפור האונס הפראי, החייתי והבלתי-נתפס שהתפרסם אתמול הוא כנראה תוצאה של מספר גורמים ולא אני המומחית לפיענוח הרוע הזה. אך דבר אחד אני יודעת: כאשר המערכת מקבלת הוראה "מלמעלה" לעסוק רק בפגיעות ובנטיות מיניות (נושאים חשובים מאוד כשלעצמם), היא שוכחת להתרכז בללמד אהבה – איך מפתחים מערכת יחסים עם האחר; איך לומדים לזהות ולהתמודד עם רגשות ויצרים מורכבים שעולים בתוכי וביננו; איך בונים אהבה עצמית, כזו שמביאה אותי לבחירות נכונות ובריאות לעצמי ולסביבה; איך הטוב שלי והטוב של האחר יכולים לחיות בכפיפה אחת ולא להביא להתנגשות חזיתית שמשאירה צלקות נצחיות בנפש.
מעשה האונס הזה, "הפילגש בגבעה" של ימינו, הוא לא סיפור על מיניות. הוא מעשה אכזרי של אנשים שבחרו לא לראות את הכאב של האחר, את הצורך שלו, אותו עצמו. הוא מעשה של אנשים שהתרגלו לשמוע שרצונותיהם, צרכיהם ויצריהם גוברים על האחר, גם במחיר רמיסתו.
מערכת החינוך מלמדת על "האחר" בשיעורי כישורי חיים בבית הספר היסודי, אך כנראה שבחטיבה ובתיכון, "לאחר" כבר אין מקום, אין לנו זמן בשבילו. אז הוא נוסע לאילת.
מתי סוף-סוף נתחיל ללמד אהבה ברצינות?