מוכנים לתת יד?

“אני לא קולט את זה”, מספר לי יונתן.

“היא מתנהגת כאילו אני פוגע בה בכוונה, ואז היא מתחילה מריבה. אבל זה באמת המצב, אני בכלל לא רוצה לריב.”, הוא ממשיך.

 

יונתן מתאר לי מצב מוכר ושגרתי בזוגיות. צד אחד פגוע, כועס או מאוכזב ופותח במריבה. הצד השני לא ער לכך שהמריבה בפתח ויותר מכך, לא מבין כיצד היא מתפתחת כאשר הוא לא התכוון כלל לפגוע. משפטים כמו “אבל לא התכוונתי” או “אני לא רוצה לריב איתך”, נשמעים ברקע.

יונתן ודומיו אכן לא התכוונו לפגוע, אך הם מפספסים עיקרון חשוב אחד: צריך רק צד אחד כדי ליצור מריבה. קונפליקט זוגי (או אחר) לא זקוק ששני הצדדים יחושו פגועים או מאוכזבים. נצרך פה רק אדם אחד שחש חסר: בכבוד, בהערכה, באהבה או בכל צורך רגשי אחר. העובדות, הכוונות או הצדק לא משחקים כאן תפקיד.

זוהי מלכודת שזוגות רבים נלכדים בה: צד אחד יחוש כעס והצד השני “יוכיח” לו שהכעס לא מוצדק כי “הוא לא התכוון”, כי “זה לא ממש ככה”, כי “את לא רואה את כל התמונה”. משפטים אלו, גם כאשר הם נכונים, לא מכירים בכאב של האחר ונותנים תחושה של הקטנתו או ביטולו. קיימת בתוכם ההנחה שהזכות להיפגע קיימת רק כאשר הייתה כוונה.

ופה חשוב לזכור כלל מוכר אך נשכח: כאב לא מחפש צדק או כוונה. הוא מחפש הכרה.

הצד שפתח במריבה לא נהנה ממנה, הוא פשוט מבקש יד ולב.

 

האם אתם מוכנים לתת אותם?

אהבת? אפשר לשתף!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
נעמה אנסבכר לומדים אהבה

למה “החוזה” שלכם נסדק?

בטור הקודם נחשפנו לקיומו של “חוזה הנישואין”, אותו הסכם סמוי ולעיתים לא-מודע, הקיים בין בני זוג וקובע מהן ציפיותיהם מהקשר, מה נותן ומקבל כל צד,

קראו עוד »

זיכרון ועצמאות

זיכרון ועצמאות.   מיכל וירון נשואים כ-15 שנה. לאחר תקופת טיפול זוגי של חודשים ארוכים, מיכל הרימה ידיים. “הוא איש טוב, אבל הוא לא משתנה,

קראו עוד »

השאר תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WhatsApp chat
דילוג לתוכן