מוכנים לתת יד?

“אני לא קולט את זה”, מספר לי יונתן.

“היא מתנהגת כאילו אני פוגע בה בכוונה, ואז היא מתחילה מריבה. אבל זה באמת המצב, אני בכלל לא רוצה לריב.”, הוא ממשיך.

 

יונתן מתאר לי מצב מוכר ושגרתי בזוגיות. צד אחד פגוע, כועס או מאוכזב ופותח במריבה. הצד השני לא ער לכך שהמריבה בפתח ויותר מכך, לא מבין כיצד היא מתפתחת כאשר הוא לא התכוון כלל לפגוע. משפטים כמו “אבל לא התכוונתי” או “אני לא רוצה לריב איתך”, נשמעים ברקע.

יונתן ודומיו אכן לא התכוונו לפגוע, אך הם מפספסים עיקרון חשוב אחד: צריך רק צד אחד כדי ליצור מריבה. קונפליקט זוגי (או אחר) לא זקוק ששני הצדדים יחושו פגועים או מאוכזבים. נצרך פה רק אדם אחד שחש חסר: בכבוד, בהערכה, באהבה או בכל צורך רגשי אחר. העובדות, הכוונות או הצדק לא משחקים כאן תפקיד.

זוהי מלכודת שזוגות רבים נלכדים בה: צד אחד יחוש כעס והצד השני “יוכיח” לו שהכעס לא מוצדק כי “הוא לא התכוון”, כי “זה לא ממש ככה”, כי “את לא רואה את כל התמונה”. משפטים אלו, גם כאשר הם נכונים, לא מכירים בכאב של האחר ונותנים תחושה של הקטנתו או ביטולו. קיימת בתוכם ההנחה שהזכות להיפגע קיימת רק כאשר הייתה כוונה.

ופה חשוב לזכור כלל מוכר אך נשכח: כאב לא מחפש צדק או כוונה. הוא מחפש הכרה.

הצד שפתח במריבה לא נהנה ממנה, הוא פשוט מבקש יד ולב.

 

האם אתם מוכנים לתת אותם?

אהבת? אפשר לשתף!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest

בעיות קשב בזוגיות

“חלאס!, הוא כמו ילד עם בעיות קשב. מאבד דברים, לא עומד בזמנים, כמה אפשר?!”, כועסת רינת. איתן משפיל מבט. “היא צודקת”, הוא אומר. “אני מאכזב

קראו עוד »

שלב הקוצ’י מוצ’י

אז מי מפחד ממריבות?   בטור הקודם פגשנו את הנטייה הרגשית של רבים מאתנו לחשוש ממריבות ולראות בהן עדות לקשיים בזוגיות ואף סימן מדאיגים לשלמותה.

קראו עוד »
נעמה אנסבכר לומדים אהבה

מי מפחד ממריבות?

מי מפחד ממריבות?   הם ישבו מולי. זוג צעיר, נשוי פחות משנה ובעיניהם מבט מודאג. “אנחנו רבים המון”, מספר יונתן. “על נושאים חשובים ועל נושאים

קראו עוד »

השאר תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WhatsApp chat
דילוג לתוכן