"אני לא קולט את זה", מספר לי יונתן.
"היא מתנהגת כאילו אני פוגע בה בכוונה, ואז היא מתחילה מריבה. אבל זה באמת המצב, אני בכלל לא רוצה לריב.", הוא ממשיך.
יונתן מתאר לי מצב מוכר ושגרתי בזוגיות. צד אחד פגוע, כועס או מאוכזב ופותח במריבה. הצד השני לא ער לכך שהמריבה בפתח ויותר מכך, לא מבין כיצד היא מתפתחת כאשר הוא לא התכוון כלל לפגוע. משפטים כמו "אבל לא התכוונתי" או "אני לא רוצה לריב איתך", נשמעים ברקע.
יונתן ודומיו אכן לא התכוונו לפגוע, אך הם מפספסים עיקרון חשוב אחד: צריך רק צד אחד כדי ליצור מריבה. קונפליקט זוגי (או אחר) לא זקוק ששני הצדדים יחושו פגועים או מאוכזבים. נצרך פה רק אדם אחד שחש חסר: בכבוד, בהערכה, באהבה או בכל צורך רגשי אחר. העובדות, הכוונות או הצדק לא משחקים כאן תפקיד.
זוהי מלכודת שזוגות רבים נלכדים בה: צד אחד יחוש כעס והצד השני "יוכיח" לו שהכעס לא מוצדק כי "הוא לא התכוון", כי "זה לא ממש ככה", כי "את לא רואה את כל התמונה". משפטים אלו, גם כאשר הם נכונים, לא מכירים בכאב של האחר ונותנים תחושה של הקטנתו או ביטולו. קיימת בתוכם ההנחה שהזכות להיפגע קיימת רק כאשר הייתה כוונה.
ופה חשוב לזכור כלל מוכר אך נשכח: כאב לא מחפש צדק או כוונה. הוא מחפש הכרה.
הצד שפתח במריבה לא נהנה ממנה, הוא פשוט מבקש יד ולב.
האם אתם מוכנים לתת אותם?
