"היא כל הזמן עושה את מה שנכון. מחנכת את כולנו. איך נכון לאכול, מה ראוי ומה מקובל. כבר אין מקום לזרימה ולכיף", טוען באכזבה נועם. "כשאתה מתנהג כמו ילד על טרמפולינה, אל תופתע שאני צריכה לחנך אותך כל הזמן", מגיבה לעומתו מורן.
הוויכוח בין מורן לנועם, מוכר לזוגות רבים בגרסה זו או אחרת, והוא הזדמנות מצוינת להכיר את מודל P.A.C (parent – adult – child) – מודל "הורה, ילד, בוגר".
בואו נחשוב רגע על קווי האופי של שלושת הטיפוסים האלו:
ילדים (child) מאופיינים לרוב כיצירתיים, מגיבים בעוצמה לרגשות, נהנים מהרגע ונוטים לעיתים לאימפולסיביות. פעמים רבות נשמע מהם משפטים כגון: "למה דווקא אני?".
הורים, או כל דמות חינוכית אחרת (parent), מאופיינים לרוב בתחושות של דאגה והכלה, חוש אחריות וראית עולם ברורה של מה נכון, ראוי או מוסרי. לעיתים קרובות נשמע מדמות "ההורה" משפטים כמו: "אמרתי לך שזה מה שיקרה, לא?", המלווה לפעמים בהנפת אצבע מאשימה.
בנישואין אנו נוטים פעמים רבות לדבוק באחת מדמויות אלו, ולרוב זו תהיה הדמות המתאימה באופן טבעי לאופי הבסיסי שלנו, לתנועה הטבעית בתוכנו. אז נראה את הצד שנוטה לדאוג לכך ששיעורי הבית יהיו מוכנים או שהילדים יתקלחו בזמן ולעומתו את הצד שנוטה לקפוץ עם הילדים בגן שעשועים גם שמחשיך או קר או ירשה להם להישאר בבית גם בלי הצדקה חינוכית טובה. עם הזמן אנו נוטים לחזק את הנטייה הטבעית לנו ואז מגלים שבמקום שבחדר השינה יגורו בני זוג, גרים בו אמא וילד או אבא וילדה.
הנקודה שחשוב להדגיש היא שנכון שיהיה בחיים של כל אחד מאתנו מקום ל"הורה" ומקום "לילד". ישנם רגעים בהם נכון שאהיה "הורה", שאקח אחריות ואציב גבולות, וישנם רגעים בהם נכון שאהיה "ילד", שאדע לקפוץ בג'ימבורי עם הילדים או לעלות איתם לרכבת הרים ולצרוח מהנאה בלונה פארק.
וזהו תפקידו של ה"בוגר" (adult) – הוא הצד שבוחן את הסיטואציה מהצד ושואל: "מה נכון אהיה עכשיו, הורה או ילד, מציב הגבול או הטיפוס שיודע לצחוק בקול ולרקוד בסלון עם הילדים?". "לבוגר" יש תפקיד חשוב מול ילדינו ולא פחות, אל מול הזוגיות שלנו – האם נכון עכשיו להיות רציני ולדבר על היחסים ביננו? או אולי נכון לצחוק יחד, להשתובב במיטה ולרקוד בסלון סתם כי מתחשק?
להכניס לחיי את התנועה הפחות טבעית לי זו משימה לא פשוטה, אך היא שווה את זה.
מבטיחה לכם.
