הם יושבים מולי, איתן ואורית. זוג מרשים בסוף שנות השלושים שלהם, מכווני מטרה להביא לשינוי ומתוסכלים מהקושי לייצר אותו.
"היא לא מייחסת חשיבות לאינטימיות המינית ביננו", כואב איתן.
אליו, שלא נדבר על מגע אינטימי. והאמת, קשה לי להיות עם איתן בחדר כשהדלת נעולה. אני מפחדת שלא לשמוע את הילדים", עונה אורית.
"אם היית רוצה באמת, היית מצליחה למצוא זמן", ממשיך איתן בכאבו.
סיפורם של איתן ואורית הוא הסיפור של כולנו. עומס, לחץ, חוסר פניות מביאים אותנו למרחק זוגי, שנדמה שקשה לגשר עליו. באופן טבעי, איתן מייחס לעניין כוונה רגשית ("אם היית רוצה באמת, היית מצליחה") ומכאן הדרך לכאב מהירה מאוד.
לכאורה הדרך המתבקשת לטפל בעניין הוא לבחון את ההיבטים הרגשיים סביבו: מה מניע את אורית, מה יוצר את מנגנון הפרשנות של איתן או אילו דפוסי התנהגות הביאו אותם צומת כואבת זו. אך לפעמים השיח הרגשי מסרבל אותנו ואת התהליך הזוגי. לעיתים התשובות הן הרבה יותר פשוטות ומעשיות – איך מייצרים זמן זוגי בלו"ז המשפחתי? איזה ערב בשבוע יהיה הכי נוח לדייט? איך גורמים לאורית לישון צהריים בלילה שבו בני הזוג רוצים להיות יחד?
כל-כך התרגלנו לשיח ציבורי וחינוכי על "מודעות רגשית", "טיפול זוגי", "טיפול אלטרנטיבי", "תרפיה בבעלי חיים" ועוד ועוד – ששכחנו שלפעמים התשובות הן הרבה יותר פשוטות ומעשיות.
אז מה עושים? מתחילים להיות יצירתיים. במקום לדון עד אין קץ על סוגיות רגשיות, מחפשים פתרונות מגוונים ומעשיים לבעיה. אם נחזור לאיתן ואורית – אולי נביא נער/ה שיבוא אחה"צ להיות עם הילדים ואורית תנוח? אולי נקנה "בייבי סנס" לחדר הילדים כדי שאורית תהיה רגועה שהילדים מוגנים? אולי נזמין מעכשיו לעכשיו כמה שעות ספא במלון לשנינו?. יש אינסוף של אפשרויות המחכות לנו.
בואו נפסיק לסבך ולהסתבך. בואו נהיה יצירתיים.
