אשמה מסתכלת אחורה, אחריות קדימה

"אתה צודק", איילה אמרה ליואב בפגישתנו השבוע, "אני באמת אשמה".

"מה עוזר לי שאת מרגישה אשמה?", יואב שאל בתגובה.

 

שאלתו של יואב היא שיעור חשוב לכולנו, אם נהיה מוכנים להתבונן בו בכנות.

הבחירה לקחת את האשמה היא בהחלט אצילית ולא פשוטה. לרובנו קשה להוציא מילים אלו מפינו, ואף יותר מכך – להתכוון בהן.

אך בלקיחת אשמה על עצמנו חבויה בעיה כפולה, וחשוב שנכיר בה.

כאשר אנחנו מודים באשמה, אנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו. הקושי הגדול בצעד זה מעניקים למודה באשמה את התחושה שהוא עשה צעד מוסרי ונעלה, ובצדק. זהו אכן מעשה שלא קל לעשותו. אך תחושה זו עשויה להיות מתעתעת כי כעת אותו אדם חש שאין צורך בצעד נוסף מצדו – הוא הודה באשמה. תחושת המוסריות שצעד זה יוצר מעלימה את הצורך ביצירת שינוי. אני את שלי עשיתי.

תחושה זו מביאה אותנו לבעיה השנייה: תחושת אשמה היא במהותה התבוננות אחורה, הסתכלות על הטעות שעשיתי, על הבחירה הלא-נכונה שעשיתי. אך אין בה התבוננות קדימה, אין בה בחירה בעתיד אחר.

פה טמון ההבדל הגדול בין הודאה באשמה לבין לקיחת אחריות. בעוד הראשונה מסתכלת ומבכה את העבר, השנייה בוחרת להתבונן בעתיד ולשנות אותו. לקיחת אחריות במהותה רוצה שינוי, רוצה לייצר משהו חדש. היא מוכנה שלא רק להודות בטעות, אלא חותרת לשנותה.

 

אז לאן אתם בוחרים להתבונן?

אחורה או קדימה?

 

 

 

 

 

 

אהבת? אפשר לשתף!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest

אז יאללה, לכו לכתוב חוזה חדש

בטורים הקודמים פגשנו חבר חדש: "חוזה הנישואין", אותן הנחות יסוד לא-מדוברות המניעות אותנו בנישואין ומביאות לאכזבות. למדנו להכיר מהן הסיבות לכך ש"החוזה" נסדק ובטור האחרון

קראו עוד »

אז איך "מרפאים" את החוזה הזוגי?

בטורים הקודמים פגשנו יצור חדש: "חוזה הנישואין", אותן הנחות יסוד לא-מדוברות ואף לא מודעות, המניעות אותנו בנישואין ומביאות לאכזבות רבות. למדנו להכיר מהן הסיבות לכך

קראו עוד »
נעמה אנסבכר אטבים

כעס כתחפושת

"כעס הוא רק תחפושת, אל תלכי שולל אחריו", אני אומרת ליעל. היא יושבת מולי, נשואה ותיקה, שהגיעה לטיפול לבד כדי להתמודד עם התפרצויות הכעס שעולות

קראו עוד »

השאר תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

WhatsApp chat
דילוג לתוכן