אשמה מסתכלת אחורה, אחריות קדימה

"אתה צודק", איילה אמרה ליואב בפגישתנו השבוע, "אני באמת אשמה".

"מה עוזר לי שאת מרגישה אשמה?", יואב שאל בתגובה.

 

שאלתו של יואב היא שיעור חשוב לכולנו, אם נהיה מוכנים להתבונן בו בכנות.

הבחירה לקחת את האשמה היא בהחלט אצילית ולא פשוטה. לרובנו קשה להוציא מילים אלו מפינו, ואף יותר מכך – להתכוון בהן.

אך בלקיחת אשמה על עצמנו חבויה בעיה כפולה, וחשוב שנכיר בה.

כאשר אנחנו מודים באשמה, אנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו. הקושי הגדול בצעד זה מעניקים למודה באשמה את התחושה שהוא עשה צעד מוסרי ונעלה, ובצדק. זהו אכן מעשה שלא קל לעשותו. אך תחושה זו עשויה להיות מתעתעת כי כעת אותו אדם חש שאין צורך בצעד נוסף מצדו – הוא הודה באשמה. תחושת המוסריות שצעד זה יוצר מעלימה את הצורך ביצירת שינוי. אני את שלי עשיתי.

תחושה זו מביאה אותנו לבעיה השנייה: תחושת אשמה היא במהותה התבוננות אחורה, הסתכלות על הטעות שעשיתי, על הבחירה הלא-נכונה שעשיתי. אך אין בה התבוננות קדימה, אין בה בחירה בעתיד אחר.

פה טמון ההבדל הגדול בין הודאה באשמה לבין לקיחת אחריות. בעוד הראשונה מסתכלת ומבכה את העבר, השנייה בוחרת להתבונן בעתיד ולשנות אותו. לקיחת אחריות במהותה רוצה שינוי, רוצה לייצר משהו חדש. היא מוכנה שלא רק להודות בטעות, אלא חותרת לשנותה.

 

אז לאן אתם בוחרים להתבונן?

אחורה או קדימה?

 

 

 

 

 

 

אהבת? אפשר לשתף!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest

ציר היציבות – שינוי

"יש דרך לעשות דברים, צריך ליצור יציבות ושגרה", טוענת מעיין בלהט. "אני לא מוכן לחיות רק עם השגרה הזאת, אני צריך כנפיים!", אומר בייאוש יאיר,

קראו עוד »

חשיבות הסליחה

כמה כאב ישב על הספה מולי אתמול בערב. כמה ריחוק, עלבון ופירוד היה בין מיכל לאורי כשהם ישבו פה ולא ידעו כיצד לצאת ממנו ולשאוף

קראו עוד »

מריבת הלופ (חלק 2)

"כל פעם שאנחנו חוזרים משבת אצל ההורים שלו, אנחנו מתחילים לריב. כל פעם על משהו אחר ואני לא מבינה את זה, הם נחמדים מאוד ויש

קראו עוד »

השאר תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WhatsApp chat
דילוג לתוכן