"אנו מסוגלים לראות ראיית תלת-ממד רק בגלל שיש לנו שתי עיניים.
את ממדי האורך והרוחב היינו יכולים לראות גם עם עין אחת.
אבל בשביל לראות את ממד העומק צריך שתי עיניים.
אבל צריך לזכור עוד דבר – כדי ליצור ראייה תלת ממדית
העיניים צריכות להיות במרחק מסוים אחת מהשנייה.
וזה העניין של חברות טובה או של יחסים טובים בין בני זוג".
דברים אלו של הרב עדין אבן-ישראל* מזכירים לנו לייצר סדק בפנטזיה זוגית קלאסית, הנוגעת לקרבה בין בני זוג. התרבות שבה רובנו גדלנו סיפרה לנו את סיפור הקירבה הזוגית ועל כך שאנחנו אחד, שלא צריכות להיות הפרדות ביננו. אך היא שכחה לספר לנו את חלקו השני של הסיפור: הנפרדות.
זוגיות בריאה מבוססת על שני יסודות חשובים מאין כמותם: אחדות ונפרדות.
את האחדות כולנו מכירים. היא מודל "האהבה" שרובנו גדלנו לאורו: הרצון להיות יחד, לשתף בהכל, לא להשאיר סודות ביננו, לאהוב דברים משותפים, לצמוח יחד לאותו הכיוון. ואכן, האחדות היא כוח חשוב ביותר, היא הדבק הזוגי שמחזיר אותנו לחיק היחד.
לצד האחדות חי כוח חשוב לא פחות, הנפרדות. היא הזכות והחובה להתפתח בנפרד, לשמור על מקומי בתוך הקשר, לשמור על עצמי בתוכו. היא השמירה על החלומות שלי, החברים שלי, התחביבים שלי, האהבות שלי, הסודות שלי.
הרב, במילותיו החכמות, מזכיר לנו את הצורך לרקוד בין כוחות אלו, בין האחדות לבין הנפרדות, בין ה"אנחנו" ל"אני". הוא מזכיר לנו למצוא את האיזון שלנו בניהם ובתוכן, ומלמד אותנו שהאפשרות לראות ראיית עומק את האדם שמולנו תלויה ביכולת לייצר מרחק ממנו. מרחק ולא ריחוק. נפרדות ולא פרידה.
אז מה הריקוד שלך?
- סיפור זה על הרב הובא ע"י תלמידו, יואל שפיץ.
