"בצעדים קטנים", הוא אמר לה. "בואי ניזכר מי את בצעדים קטנים, צעד אחרי צעד". אני ישבתי והקשבתי להם מהצד. הם לא היו זקוקים לי ברגע זה, הם עשו את העבודה לבד.
אורי ויעל, זוג בשנות ה-30 שלהם, הם חברים טובים. הם הגיעו אליי בעקבות התמודדות אישית של יעל, שהשפיעה על הזוגיות שלהם.
"הלכתי לאיבוד", היא מספרת. "לפני הקורונה הייתי אדם מעמיק, חושב ויעיל, שמג'נגל בין האימהות לעסק שהקמתי, אבל מאז הקורונה הכל נעלם. נשארתי רק אמא", יעל המשיכה. "אני אוהבת מאוד את הילדים שלי ומסורה אליהם, אבל אני מתגעגעת ל'אני' שהייתי, ליעל שהלכה לאיבוד".
נראה שכולנו הלכנו לאיבוד בחצי שנה האחרונה. מציאות הקורונה הפכה את חיינו ואנחנו צריכים ללמוד לחיות אותם מחדש במישור המשפחתי, הזוגי, הכלכלי והתעסוקתי. נזרקנו לעולם לא מוכר. לעולם ללא סדר. הוא לא ב-סדר.
רבים מאיתנו לא יודעים היכן להתחיל, באיזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום את הקשר ולארגן את החיים מחדש. חלקנו מנסים להסתער על הכל או מתייאשים מראש מהניסיון לייצר יציבות רגעית בתוך הכיאוס.
"צעד-צעד", יעץ אורי, וצדק.
שבו יחד או בנפרד וחשבו – מה הלך לאיבוד? אילו צעדים קטנטנים יחזירו לי מעט מעצמי, מעט מעצמנו? סדר בבית, קריאת ספר, הליכה בחוץ, שיעור, חברים, טיפול במחויבות משפחתית, דייט זוגי, אמבטיה חמה ועוד רעיונות פשוטים ומגוונים עשויים להזכיר מי אני, מי אנחנו. בואו לא ניתן למציאות להשכיח אותנו לעצמנו.
ובנימה אישית, לאחר לידה בזמן קורונה, צו 8 וילדים ללא מסגרות – הטור הזה הוא הצעד הקטנטן שלי. שמחה לחזור.
