“אנחנו רבים ועוד לפני שדיברנו על הכל, הוא רוצה להתקרב ולגעת. אני לא שם. בוא נדבר על הדברים, נפתור אותם ואז נוכל לגעת”, אומרת מירי בתסכול הולך וגובר.
הקוראות שביננו יהנהנו בהזדהות עמוקה עם מירי. איך אפשר להתקרב אליו, לגעת ולהתמסר כשהנפש עוד כואבת, עוד לא סלחה?
הרבה מאוד זמן הזדהיתי גם אני עם מירי. רוב הנשים כך. לאט-לאט למדתי דרך חדשה להתבוננות על כוחו של המגע.
אנו, הנשים, התרגלנו למרכזיותה של שפת המילים בחיינו: המילים מייצגות אותנו בעולם, מבטאות את מי שאנחנו: את חלומותינו, פחדינו ורגשותינו העמוקים ביותר. רבות מאיתנו מצפות שגם בני הזוג שלנו יבטאו את עולמם הפנימי באותה השפה: שפת המילים.
אך שכחנו שהשפה אליה נולדנו לא הייתה שפת המילים, אלא שפת המגע. זהו הדבר הראשון שנחשפנו אליו, עוד מהיותנו ברחם, ובוודאי מרגע לידתנו. אמא ואבא נגעו, ליטפו, עטפו וחיבקו ושם נוצרה לה השפה היסודית ביותר בחיינו: שפת המגע.
חלקנו גדל בבית בו המגע היה נוכח ומורגש תמידית, אחרים גדלו בבית שלא היה מורגל במגע. כך או כך, הצורך היסודי במגע אנושי משותף לכולנו, והוא השפה הראשונית בתוכנו.
את זה שכחו רבות מאיתנו, הנשים. אנחנו מצפות לציר לינארי-לוגי: קודם נסדיר עניינים ואז ניגע. אנחנו שוכחות שבתוכנו קיים קול עמוק שזקוק למגע כדי להירפא. אנחנו אולי חוששות שאם נתמסר, שלב השיח ייעלם לו בערפל המגע. אנחנו שוכחות, או אולי לא יודעות, שכאשר שיח רגשי מבוסס על מגע – הוא מסוגל להגיע לגבהים ולעומקים זוגיים שלא רק יגעו בנקודות הכואבות, אלא גם מסוגלים לרפא אותן.
כדי להגיע לשם נדרש לעיתים סוג של מלאכותיות. הלב מתקשה ומסרב להגיש יד, אך הנפש יודעת שהגשת היד יכולה לשנות עולמות. המאבק הפנימי נוכח ובועט בתוכנו ורק אנחנו יכולות להחליט איזה קול יכריע.
אז האם תגישו יד?
