הדלת נסגרת. שניהם יושבים. הם רוצים להישאר יחד, אבל תקועים במריבה אינסופית. "זה כמו לדבר לקיר", מיכל אומרת. "אני חוזרת על אותו דבר פעם אחרי פעם, והוא לא מבין. שיניתי את הניסוח, הורדתי את הטון, ניסיתי את כל הטריקים שכתובים בספר. שום דבר לא עובד".
"אני מיואש". יובל מספר. "אני מרגיש שאנחנו ב'לופ' אינסופי, אני יודע מה היא תגיד, מה אני אענה, איך המריבה תסתיים.. האמת, נהייתי אדיש".
נשמע לכם מוכר?
"מריבת הלופ" היא האויב של זוגות רבים. זו מריבה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, בני הזוג יודעים מראש מה תהיה תגובת הצד השני ושניהם יודעים שגם הפעם המריבה לא תיפתר, היא תתמוסס לה באוויר. עד הפעם הבאה, והפעם שאחריה. לאט-לאט יחלחלו לקשר האויבים הגדולים של האהבה – הייאוש והאדישות.
כדי לפתור "מריבת לופ" ולצאת מהמעגל האינסופי, אנחנו צריכים להבין מה אנחנו עושים לא נכון.
הטעות הראשונה והקריטית ביותר היא זיהוי נושא המריבה. נשמע טיפשי, לא? ברור שאנחנו יודעים על מה אנחנו רבים! – על הכלים בכיור, על הציפיות האינסופית שלה, על אמא שלו, על המינוס.
אך הנושא שעל פני השטח מעוור אותנו מלראות את השורש האמתי למריבה. לעיתים קרובות, מתחת למריבות היומיומיות על הספונג'ה והמינוס מתחבאים נושאים מורכבים יותר – האם אני מרגישה נאהבת? האם אני מקבל את המרחב שאני זקוק לו? האם אני מצליח להגשים חלומות? האם אני מצליחה להיות משהו נוסף חוץ מ"אמא של" ו"אשתו של"?
השאלות האלו מתחבאות עמוק יותר, הן נוגעות במקומות כואבים יותר, אז אנחנו בורחים לכלים בכיור. שם קל יותר. תובנה זו יכולה להסביר לנו למה לפעמים אנחנו "יוצאים מהכלים" רק בגלל הכלים בכיור. כי שם, מתחת לערמת הכוסות המלוכלכות, מסתתר לו משהו גדול שחסר לי – שותפות, חלום, תחושת נאהבות, צורך בחופש.
רוצים להתחיל לפתור את "מריבת הלופ", שימו את הכאב האמתי על השולחן.
אז איך עושים את זה?
- זמן: הזמן הנכון לבירורים ושאלות הוא לא במהלך המריבה, כאשר הכל סוער, אלא בזמן רגוע בו הנפש יכולה לחשוב ולהרגיש.
- היזהרו מ"חציית גבול": כל אחד מאתנו מברר לעצמו מה הוא רוצה וזקוק. אם בן הזוג לא הזמין אותי לברר איתו, אנחנו לא מנתחים אותו בלי רשותו ומסבירים לו מה לדעתנו חסר לו. פה אנחנו חוצים גבול בלי שקיבלנו אישור. עלינו לכבד את הנפרדות של בן/בת הזוג, אפילו אם אנחנו מרגישים שאנחנו אחד.
רוצים לדעת מה הטעות השנייה ב"מריבת הלופ"? חכו לטור הבא.
