"אני בחורה חרדתית", מספרת לי מיכל, בחורה מרשימה בשנות השלושים שלה.
"למה את מתכוונת?", שאלתי.
"יש לי חרדות", אומרת.
"למה את מתכוונת?", חזרתי ושאלתי.
"יש לי פחד מדברים שאני לא מכירה", אמרה.
שימו לב למהלך הדברים. מיכל נעה בדבריה מהגדרה עצמית של "חרדתית", דרך משפט האומר ש"יש בה חרדות", והגיעה לבסוף למשפט הגיוני וטבעי – "יש לי פחד מהלא-מוכר".
רבים מאתנו עושים זאת, מגדירים חוויות או רגשות במילים שלא משקפות את המציאות הפנימית שלנו. אנחנו נוטים להעצים ולתאר אותם באופן מוגזם. אנחנו עושים זאת מסיבות מגוונות: אם כיוון שיש לנו שפה עשירה ואנו נהנים להשתמש בה או כי אנו רוצים למשוך את תשומת הלב של בן/בת הזוג. אם כיוון שהחוויה טרייה מדי מכדי לאזן את השיח עליה או כיוון מדובר בילד/מבוגר עם קושי בוויסות של רגשות.
על הנטייה הזו אנחנו עלולים לשלם מחיר. המילים שלנו הם אלו שמעצבות את החוויות שלנו ואת תחושותינו לגביהן, ובחירה שלנו במילים שליליות שמעצימות את החוויה מייצרות מציאות פנימית שמנהלת אותנו. כשמיכל הגדירה את עצמה "בחורה חרדתית", היא הכניסה את עצמה לכלא וורבלי בו היא אסירה של מילותיה.
ראו כמה מהר, באמצעות בירור קצר ופשוט, היא החליטה להשתחרר מהכלא ולצאת לחופשי. היא החליטה לדייק במילותיה ולברור מהן את ההוגנות והאמתיות לה.
אז מה אתם אומרים, רוצים לצאת לחופשי?
