כמה כאב ישב על הספה מולי אתמול בערב. כמה ריחוק, עלבון ופירוד היה בין מיכל לאורי כשהם ישבו פה ולא ידעו כיצד לצאת ממנו ולשאוף אויר כדי להמשיך לחיות יחד. הכאב העמוק שכל אחד מהם חש כמעט ולא אפשר לצוף מעלה ולבקש סליחה, לרפא את הפצעים של האחר.
בילדותנו חונכנו כולנו על חשיבות הסליחה. אבא, אמא והגננת אמרו לנו שוב ושוב שבסיומו של ריב צריך לבקש סליחה, אז מדוע אנחנו מתחבאים מאחורי הרבה מילים אחרות, אבל מתקשים מאוד לומר את המילה האחת הזו? ומדוע אנחנו כל-כך זקוקים לשמוע אותה מהאדם שהכאיב לנו?
בזמן מריבה קשה עם בן הזוג רובנו מצליחים לראות רק את עצמנו ולא את האחר. אנחנו רואים את העלבון שלנו, את הכאב שלנו ורוצים שגם האחר יראה אותו, אותנו.
כאן מתחבא חלק מהותי מאוד בזוגיות – אנחנו כל-כך רוצים להיראות, להרגיש אהובים, לדעת שהאחר רואה את הכאב שלנו ומכיר בו. שאיפה זו היא ראשונית וטבעית והיא זו שיושבת בבסיס הרצון שלנו לשמוע שהאחר מבקש מאתנו סליחה. כאשר בקשת הסליחה כנה וההכרה בכאב מורגשת, נושא המריבה והפרטים בה הולכים ומתטשטשים. סוף סוף ראו אותי, סוף סוף כאבו איתי.
זכרו את התחושה, זכרו כמה היא משמעותית לכם. זכרו מה היא נתנה לכם. זוכרים? מרגישים?
עכשיו לכו ותבקשו סליחה מבן/בת הזוג. תנו לו את המתנה הזו, לכו ותראו אותו, אותה.
כתיבה וחתימה טובה.