"אני פשוט מרגישה שהוא לא מבין אותי. לא יודע מה להגיד לי. כאילו מחכה שמישהו יגיד לו מה לעשות כדי לתקן את זה", היא מספרת לי בעצב. "שאלות כמו 'מה אני עושה לא נכון', 'למה זה קורה לנו כל הזמן עולות לי בפנים. אולי בכלל אני אשמה. אני כבר לא יודעת. כל החלומות שהיו לי על הזוגיות הזו מתנפצים. זה לא החיים שרציתי", טליה אומרת בכאב.
לזוגיות ולנישואין הגענו עם הרבה חלומות וציפיות: חלקם היו גלויים ומדוברים ורבים מהם היו כמוסים, אפילו מעצמנו; חלקם היו מציאותיים וברי-השגה וחלקם לא. והשנים עברו להן, ואנחנו פשוט התרגלנו למה שיש. הבנו שזה מי שהוא וזו מי שאני, וזה מה ש"אנחנו". שמנו את החלומות והתקוות בצד ואמרנו לעצמנו ש"ככה זה אצל כולם". התרגלנו.
ידענו, אבל לא שמנו לב, שבסיס כל מריבה שלנו, מתחבאת אכזבה. שכחנו שהמקור של כל אכזבה היא ציפייה. כזו ששכנה שם בתוכי הרבה זמן, וחיכתה וחיכתה להתממשות. והיא עדיין מחכה לה שם. בשקט ובכאב.
רבים מאיתנו לא עצרו שם אף-פעם. לא חנו לרגע ובדקו בתוכם: אילו ציפיות חיות בתוכי, אילו מהן נכונות לי היום, מה מהן מתאים לזוגיות שלנו, מתאים למי שאנחנו היום. תהליך הבירור, ההחלטה להסתכל על הדברים באופן מפוכח, נשמע מאוד טבעי והגיוני, אך רובנו לא בוחרים בו. הוא דורש הסתכלות פנימה לתוכי, והחוצה – אליו. זה לא קל ולעיתים מפחיד. לפעמים נדמה שאולי בעצם יותר קל לצפות ולהתאכזב.
רציתי להזכיר לכם, שהחיים שרציתם יכולים להתרחש, לא בקלות ולא בלי מאמץ או מחיר. אבל הם קיימים שם, והם בהישג ידכם. זה ההבדל בין לחיות ובין להעביר את החיים.
אז מה שלום החיים שלכם?
