תנו כבוד לגוף

"אני לא סובלת כשאתה נוגע לי בפנים!", התפרצה מיטל בפתאומיות.

ההתפרצות תפסה את ירון ואותי לא מוכנים.

"למה את מתכוונת, מיטל?", שאלתי.

"כשנוגעים לי בפנים, זה משגע אותי. לא מבינה למה", הגיבה בתסכול.

"את קולטת שאני נשוי לך 17 שנה ואף פעם לא אמרת את זה?", אמר ירון בעצב.

 

 

ירון ומיטל נחשפו להיבט שכולנו חווים, אך לעיתים קרובות ממאנים לתת לו את המקום הראוי: הגוף שלנו. לכל אחד מאתנו ישנה רגישות לחוויה פיזיולוגית מסוימת כמו חום, קור, עייפות, רעב, רגישות חושית, כאב, שינויים הורמונליים, צרכים מיניים או רעש. חוויות אלו עשויות לגרום לנו אי שקט פנימי המתבטא לעיתים קרובות בעצבנות או כעס.

כאשר מדובר בילדינו הקטנים, המוח ישר מקפיץ את הרעיון: "הוא עצבני כי הוא לא ישן טוב בלילה", אנחנו אומרים למטפלת; "הוא בוכה כי הוא רעב", נגיד לבן הזוג; "הוא חסר סבלנות כשתווית הבגד מפריעה לו", נסביר למורה. אבל כאשר מדובר בנו, רבים מאתנו לא מכירים ברגישות שלהם או לא מייחסים לה חשיבות מספקת: נעביר שעות רבות ללא אוכל, למרות שאנחנו רגישים לרעב; ננהל מריבות בשעות הקטנות של הלילה, כשאנחנו מודעים לצורך שלנו בשינה, רק כדי לא ללכת לישון במריבה; לא נקדיש דקה למקלחת בצהריי חודש אוגוסט, כי יש דברים דחופים יותר לבצע.

 

בואו נחזור למיטל וירון. למיטל הייתה רגישות למגע בפניה גם מול בן זוגה וגם מול הילדים, אך כדי לא לפגוע בהם לא אמרה דבר כאשר עשו זאת, רק גופה נרתע באופן אינסטינקטיבי. ירון חש את הרתיעה הזו ופירש אותה כדחייה ממנו. כך, גם מיטל וגם ירון סבלו מליטוף, שכל כוונתו היה לגרום לשניהם טוב. עצוב.

 

הגוף שלנו מדבר, הוא מספר סיפור על הצורך שלנו. בואו ניתן לו כבוד.

 

אהבת? אפשר לשתף!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest

ציר היציבות – שינוי

"יש דרך לעשות דברים, צריך ליצור יציבות ושגרה", טוענת מעיין בלהט. "אני לא מוכן לחיות רק עם השגרה הזאת, אני צריך כנפיים!", אומר בייאוש יאיר,

קראו עוד »

אז איך "מרפאים" את החוזה הזוגי?

בטורים הקודמים פגשנו יצור חדש: "חוזה הנישואין", אותן הנחות יסוד לא-מדוברות ואף לא מודעות, המניעות אותנו בנישואין ומביאות לאכזבות רבות. למדנו להכיר מהן הסיבות לכך

קראו עוד »

השאר תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WhatsApp chat
דילוג לתוכן