זה קרה במוצאי-שבת שעבר.
יאיר ואני העברנו שבת סמינריון לבנות אולפנה.
בסופה של השבת התארגנו מהר בכדי להגיע חזרה הביתה.
ואז נתקענו.
שער ברזל בגובה 2.5 מטרים הפריד ביננו לבין הרכב.
הצעד הנבון היה לחפש את השומר שיפתח עבורנו את השער.
אבל יאיר חשב אחרת.
"בואי נטפס מעל השער, ונקפוץ", הוא הציע. ואני נבהלתי.
"עזוב, אני אחפש את השומר", אמרתי את הדבר הנכון וההגיוני.
"תסמכי עליי, בואי נלך על זה".
וקפצנו.
לנשואים הטריים שביננו, זה סיפור מוכר. לשגרה הזוגית נכנסים המוני רגעים שמגוונים אותה. הם לא צריכים לתכנן את הרגעים האלו; הם לא מזמינים בייביסיטר; לא בודקים האם זה מסתדר עם החוג ריקוד של הילדה.
זוגות וותיקים יעידו שספונטניות, זרימה וקפיצה את תוך הרגע – פחות ופחות מאפיינים את השגרה הזוגית. אנחנו אומרים לעצמנו, ובצדק, שיש כל-כך הרבה משתנים שיש צורך להתחשב בהם: התינוק שצריך לישון מספיק שעות, המבחן של הילד, המייל שלא הספקתי לשלוח.
אך אם נהיה כנים עם עצמנו, נודה שיש עוד משהו שהשתנה – אנחנו.
היום קשה לנו יותר לשנות, לזוז, לזרום, לתת מקום לרגעים הלא-צפויים, לרגשות הלא-מתוכננים.
אנחנו רוצים את המוכר, הידוע, הנכון. זה מסתדר טוב עם הלו"ז.
אבל מה נגלה אם נעז לקפוץ אל עבר רגע לא מתוכנן?
נהיה מוכנים להיכנע לפרץ צחוק גדול במקום לחיוך מנומס?
נעצור לטבול במעיין מים שנקרה לפנינו, בדרך גם כשלא הבאנו מגבת?
אז מה אומרים, מוכנים לקפוץ מעל הגדר?
