"כל דבר צריך להזכיר לו, לאסוף את הילד מהגן בזמן, להוציא את הזבל. די! אני לא אמא שלו", אומרת בכעס מיכל. "ואני לא הילד שלך. תפסיקי להתייחס אליי כמי שזקוק לחינוך מחדש. גם לפני שפגשתי אותך ידעתי איך מתלבשים ואיך מתנהגים. החיים שלי לא התחילו כשהכרנו", מגיב אוריה.
לא סתם משתמשים מיכל ואוריה במילים "אמא" ו"ילד". הם כלואים בתוך דפוס זוגי מוכר שנקרא "אמא-ילד" או "אבא-ילדה", בו אחד מבני הזוג בוחר, במודע או לא, להתייחס לבן/בת הזוג כמי שזקוק להכוונה והדרכה בתחומים מגוונים של החיים: עמידה בלוח זמנים, סגנון לבוש, התנהלות דתית והלכתית, החלטות בתחום הכלכלי ועוד. לעיתים קרובות נראה כי לכאורה יש הצדקה לבחירה בהתנהלות זו, וכהוכחה: בן הזוג מאחר, היא מוציאה כסף בצורה לא מחושבת והוא לא מבין איך נכון להתנהג עם הילדים.
סוד חשוב מסתתר מאחורי דפוס זה: כשאת מתנהגת כמו אמא, אל תופתעי שקיבלת ילד. בחרת להתנהג כמו אבא, תגלה שחיה לידך ילדה. ובמילים פשוטות, הבחירה להתנהל בדפוס הורי זה, היא לא רק תוצאה של ההתנהלות "הילדותית" של האחר, היא גם זו שמייצרת אותה. ככל שתמשיכו להתנהל בדפוס זה, בן/בת הזוג יעמיקו ויתרגלו להסיר אחריות מעליהם, להקטין ראש, לצמצם את תרומתם לבית, הם יגלו שאין סיבה להתנהלות אחרת. אתם, מנגד, תרגישו יותר ויותר שבמקום לקבל שותף וחבר, קיבלתם עוד ילד.
אז מה עושים?
ראשית, זוכרים מידי יום ויום שהתחתנתם כדי ליצור חברות, שותפות ובנייה משותפת. לא נישאתם על מנת לחנך, ללמד או לשנות מישהו.
שנית, לומדים לצמצם את עצמנו. כלומר, כאשר אנו מרגישים שאם אני לא אעשה את מה שצריך – אף אחד אחר לא יעשה זאת, אנחנו לא מאפשרים למציאות הזו להשתנות. יש בלגן – אני מסדרת אותו, יש בעיה – אני זה שמתקן אותה. באופן זה, אנחנו לא מעניקים הזדמנות לשני להוכיח את עצמו, והאמת גם אין לו סיבה. מישהו אחר מטפל לו בעניינים.
אז בואו נשאיר את ההורות לילדים האמיתיים שלנו.
