אנו עומדים צעד לפני ראש השנה, יום הדין בו אנחנו מתפללים לחדש ולהעמיק את המחויבות שלנו לאלוקים, ואת המחויבות שלו כלפינו. אנו מקווים ורוצים בכל מאודנו להאמין שלמרות הכל, הוא מאמין בנו, הוא בטוח בנו. הפליא לנסח זאת שולי רנד: “הם יספרו לך שמליבי נעקרת ומעל שולחני גלית לעד…”, וממשיך: “דע בני אהובי, כי מליבי לא נעקרת, לעולם אתה לי, ילד חן, בן שעשועים”.
הצורך העמוק הזה שיש לנו מול הקב”ה, הצורך להיות מקובל ורצוי למרות פגמיי, נוכח עמוקות גם בנישואין שלנו. כל אחד מאתנו הוא הילד שרוצה לשמוע מאבא ואמא, שלא משנה מה יקרה, הוא תמיד אהוב, הוא תמיד מקובל. מתחת לפני השטח, כך גם בזוגיות שלנו: אנו זקוקים לביטחון שגם אם בן הזוג כועס, מאוכזב ומתוסכל ממני – הוא עדיין אוהב, אני עדיין שלו. המטפל יצחק מנדלבאום קורא לכך בספרו החדש והמעולה: “חוק הביטוח ההדדי” ושם אומר שכפי שחברת הביטוח מבטחת אותי גם אם אני אשם בתאונה, כך גם בזוגיות: תן לי להרגיש בטוחה, גם אם אני אשמתי; תן לי להרגיש אהובה, גם אם אכזבתי.
הביטחון הזה הוא שמעניק את הכוח לגדול, לצמוח ולתקן. הביטחון הזה הוא שמעניק לי את היכולת להתחיל מחדש.
יהי רצון שתהיה זו שנה של ביטחון באהבתנו, זו שפה למטה וזו שבעולמות של מעלה, שנה של מחויבות זה לזו ולעצמנו, שנה שבה נגדל.
