חג השבועות.
כולם היו עולים, מחויכים ושמחים, בבגדיהם היפים ועם ילדיהם המחונכים לבית המקדש, נושאים בטנא את הפירות הראשונים שגדלו על עציהם. אולי אם היינו מקשיבים לעומק, בתוך כל ההתרגשות והשמחה מסביב, היינו שומעים קול שקט שמסתכל על הפירות ששכני או שכנתי הביאו ושואל בכאב: "למה הפירות שלי לא יפים כל כך?", "למה הילדים שלי לא כמו שלו?".
אני לא יודעת מה היה בעידן שבו בית המקדש היה קיים, אני יודעת מה קורה אצלנו, אצלי.
כל כך מפתה להסתכל החוצה ולראות את כל ה"אין" שבחיי. לראות הזוג לוי והאהבה הגדולה שלהם, לראות את הילדים של כהן שתמיד עומדים בציפיות, להתבונן בחשבון הבנק של משפחת ישראלי ולהרגיש את החֶסֶר שלי.
לאן שלא נביט, גם אם ננסה לברוח, ה"אין" מציף אותנו. הוא ניבט אלינו מהפרסומת שאנחנו רואים רגע לפני הסרטון ביוטיוב, הוא מסתכל עלינו בפייסבוק מבעד לתמונה של זוג החברים שלנו שעושה חיים באילת ואותו חֶסֶר גם מחנך אותנו בסדנאות לזוגיות/הנחיית הורים/הגשמה עצמית שמספרות לנו שאנחנו עושים משהו לא נכון.
הוא שם גם אם ננסה לברוח, הוא בכל מקום. הוא מרגיל אותנו להסתכל רק לשני כיוונים: אל העבר ואל העתיד: העצב על מה שלא היה לנו והפחד על מה שאולי לא יהיה לנו לעולם.
אז לא אציע לכם ולי לברוח ממנו, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. גם לא אתיימר להציע פתרון מהפכני, רק אציע לנו את מה שהציע מאסטר אוגוווי בסרט "קונגו פו פנדה": "כל היום אתה חושב על מה שהיה ומה שיהיה. אני למדתי: אתמול היה מה שהיה, מחר זה הפתעה, אבל ההווה הוא מתנה. לכן קוראים לו באנגלית 'פרזנט' (מתנה)."
אציע לנו להביט אל ההווה, וללקט ממנו רגעים קטנטנים של אושר, של נחת, של שמחה. אנחנו רודפים אחר מנות גדולות של מילים אלו כל חיינו, ולא שמים לב שהם נמצאות בפירורים קטנטנים ממש מול עיננו.
אז בואו ונתחיל לחפש. בואו ונלקט לנו חג שבועות שמח.
