"זה גדול עליי", הוא אומר לי.
"יונתן צודק, אני לא רואה איך אנחנו משנים את זה", אילנית מצטרפת לדבריו.
הם צודקים.
פעמים רבות בחיינו הבוגרים אנחנו עומדים מול הצורך בשינויים גדולים: בחינוך ילדינו, בזוגיות, במקום העבודה או המגורים, בתזונה או בהרגלים אחרים בחיינו. וזה נראה גדול עלינו, באמת. אנחנו לא יודעים מהיכן להתחיל, איך לפרום את הקשר, איך להתמודד עם ההר שקוראים לו "החיים שלנו".
וההר אמיתי, הוא חי וקיים. לנסות להקטין אותו או להשוות אותו ל'הרים' של אחרים מתגלה פעמים רבות כניסיון עקר. זה ההר שלנו, ואנחנו מזיעים ומתנשפים בדרכנו לנסות ולטפס עליו.
אז מה כן? איך נוכל לשנות, איך נוכל לתקן את חיינו ולהביא אותם להיות החיים שרצינו?
התשובה נמצאת בסרגל, הסרגל הפשוט הזה מפלסטיק, שיש לכל אחד מאיתנו בבית.
כאשר אנחנו מתבוננים על שינויים נדרשים בחיינו, אנחנו תופסים אותם כמקשה אחת, כקילומטרים רבים של אוקיינוס שעלינו לחצות. התחושה היא אותנטית, חזקה ובעלת השפעה על רגשותינו ועל תחושת המסוגלות שלנו.
אך מה יקרה אם נהיה מוכנים לבחון את הבעיה לא כנמדדת בקילומטרים אלא כזו שמורכבת מסנטימטרים קטנים, כמו אלו של הסרגל במגרה הביתית שלנו?
מה יקרה אם נפרק אותו לגורמים קטנטנים, לצעדים מעשיים ויום-יומיים, שלהם אנחנו מסוגלים, שאותם אנחנו יכולים להטמיע בחיינו? איך אז נרגיש מול ההר? כמה גבוה הוא יהיה אז?
אז מה אומרים, מוכנים להתחיל ולעבוד עם הסרגל?
