"אני מכירה אותו, זו האישיות שלו. הוא כזה, זה כבר לא ישתנה",
אומרת בתסכול גלית, ומקשיב לה בעצב אריאל.
גלית צודקת. וטועה.
לאחר מספר שנות נישואים, אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את בני הזוג שלנו. עברנו, חווינו, שמענו, ראינו והרגשנו כל-כך הרבה רגעים איתם, שהביאו אותנו להאמין ולחשוב שאנחנו מכירים אותם: אני יודעת מי הוא; אני יודע למה היא מסוגלת; אני יודעת מה הוא לא יכול לעשות; אני מכיר את האופי שלה, אנחנו אומרים לעצמנו ולבני הזוג שלנו.
אז נכון. אין ספק שהנישואים מביאים אותנו לרמת היכרות וחשיפה ששום מערכת יחסים בחיינו לא מאפשרת לנו. הם מגלים לנו צדדים ורבדים עמוקים וסמויים באישיותו של בן הזוג שלנו וגורמים לנו להאמין בביטחון שאנחנו יודעים מי הוא, מכירים את האופי שלו. גלית צודקת.
אך גלית גם טועה. פעמיים.
כאשר היא, וכל אחד מאיתנו, מזהה את "האופי" של בן זוגה היא משכיחה מעצמה תובנה חשובה ביותר: אין דבר כזה "אופי", משהו מגובש וברור שמספר מי אני, מי הוא בן זוגי. יש לנו "קווי אופי": צדדים שונים בתוכנו, שמספרים עלינו סיפורים מגוונים ושונים, שמצביעים על כך שאני לא דבר אחד, יציב וקבוע שלא משתנה. אני כל מיני דברים, יש בי קווי אישיות רבים וכל אחד מהם מאפשר לי להיות עוד משהו, עוד מישהו.
הטעות השניה של גלית פגעה בה וביואב לא פחות: אם אני מאמינה שזהו האופי של בן זוגי (או של ילדיי) וזה מה יש, אני מבטלת את המוטיבציה שלו לעשות שינוי, אף אחד לא מאמין שיש לו את הסיכוי. כך, במו ידיי, ביטלתי את הסיכוי לעתיד שאותו אני רוצה, מנעתי מעצמי את השינוי אותו רציתי לראות.
אז מהם קווי האופי שלכם?
