"תספר לי במי התאהבת", אני מבקשת ממנו.
חולף לו רגע של שקט ואז הוא מספר לי: "היא הייתה כל כך חייכנית וספונטנית. היינו יושבים שעות ומדברים, אני אפילו לא יודע על מה. להיות איתה היה להיות מוקף באור".
את הבקשה הזו, לספר על זיכרון ההתאהבות, אני מבקשת מכל זוג שבא לקליניקה לייעוץ זוגי. בהתחלה ישנו רגע של הפתעה, לא לזה הם ציפו. הוא והיא הגיעו עם מטען של אכזבה, כאב ועלבון שצרובים עמוק בנפש. עליו הם התכוונו לדבר, אותו הם רצו להוציא מתוכם החוצה.
אבל אז קורה משהו בחדר. פתאום שפת הגוף משתנה, הקול מקבל גוון אחר ותווי הפנים מתעדנים כשהנפש נזכרת ברגעים ובימים הראשונים להיכרות. הם חוזרים למי שהיו אז, למי שהשני היה. לפתע נזכרים למה בחרו אחד את האחר.
המילים שעולות מתחילות מהוססות: "היא הייתה מאוד נחמדה אליי", "סיפרו לי עליו דברים טובים". אך לאט-לאט עולים וצפים להם זיכרונות: "אני זוכר שהיה לה צעיף סגול כזה, שהדגיש את העיניים שלה", "הוא הקשיב לי כמו שאף אחד לא הקשיב לי עד אז". קשה לי לתאר במילים איך היא והוא מקשיבים לתיאור עליהם בציפייה, מחכים לשמוע מילים שהם לא שמעו זו מזה חודשים ארוכים. לפתע, החדר מתמלא באור.
כן. לעיתים קרובות השגרה, המריבות והכלים בכיור משתלטים וסוגרים עלינו. אנחנו ממשיכים יחד כי "הילדים" או כי "ככה זה אצל כולם". אנחנו שוכחים שלפני הכל ומתחת להכל היה – 'אנחנו'. היו הרגעים שלנו, המבטים שלנו, האהבות שלנו. כן, הם אולי מכוסים אבק, כאב או ריחוק אבל הם לא הלכו לאיבוד. הם שם ונוכל למצוא אותם אם נסכים לחפש.
אז במי התאהבת?
