"חלאס!, הוא כמו ילד עם בעיות קשב. מאבד דברים, לא עומד בזמנים, כמה אפשר?!", כועסת רינת. איתן משפיל מבט. "היא צודקת", הוא אומר. "אני מאכזב אותה ואותי פעם אחרי פעם".
אפשר לקרוא את מילותיה של רינת ולהזדהות עם התחושה שאיתן הוא ילד, לכעוס ולהתאכזב. ואפשר גם לשים את המוקד עם מילה אחרת בדבריה: "בעיות קשב".
אחד הנושאים, הנוכחים מאוד ועם זאת פחות מדוברים, הם בעיות קשב בזוגיות. רבים מאתנו התמודדו בילדותם עם קשיי קשב. בני המזל שבהם גדלו בבתים/מסגרות מכילות וסבלניות, ורבים מאתנו חשו מאכזבים, לא עומדים בציפיות, לא הולכים בתלם. קשיים אלו לא התפוגגו כשסיימנו תיכון, הם מלווים ונוכחים גם בחיינו הבוגרים: בזוגיות, במקום העבודה ובתפקוד המשפחתי.
אך ברבים מהבתים, הגישה המכילה כלפי ילדים עם קשיי קשב נעלמת כאשר בעיות הקשב מתבטאות אצל מבוגרים במציאות הזוגית: הוא שוכח לאסוף בזמן מהגן, היא לא מחושבת כלכלית, הוא מאבד דברים, היא מגיבה בחוסר סבלנות למגע שלא נעים לה. שם אנחנו לא אומרים לעצמנו: "נו, טוב. הוא מתמודד עם קשיי ריכוז, לא פשוט לו". אנחנו שופטים, תוקפים, מקטינים את האחר. בטוחים שהוא עושה זאת כי לא אכפת לו מספיק, כי היא לא אחראית. היכולת להכיל מתפוגגת.
אז מה עושים?
- בוחנים את עצמנו: האם התנהגותנו היא ביטוי לקשיי קשב או נובעים מסיבה אחרת. לעיתים נוכל לבחון זאת בעצמנו, ולעיתים נכון לשתף איש מקצוע מהתחום.
- יחד, כזוג, אנחנו מגבשים אסטרטגיות וטקטיקות להתנהלות נכונה. זאת מתוך יחס של כבוד והערכה, ולא כזה המקטין את האחר. לעיתים, תהיה זו רשימת קניות מסודרת, חלוקת תפקיד ברורה או תזכורות לאורך היום.
- בקשיי קשב וריכוז יש קושי, אבל יש גם אוצר. אוצר של רגשות, של יתרונות. הכירו אותו, תנו לו מקום, תנשמו אותו פנימה.
