"אתה צודק", איילה אמרה ליואב בפגישתנו השבוע, "אני באמת אשמה".
"מה עוזר לי שאת מרגישה אשמה?", יואב שאל בתגובה.
שאלתו של יואב היא שיעור חשוב לכולנו, אם נהיה מוכנים להתבונן בו בכנות.
הבחירה לקחת את האשמה היא בהחלט אצילית ולא פשוטה. לרובנו קשה להוציא מילים אלו מפינו, ואף יותר מכך – להתכוון בהן.
אך בלקיחת אשמה על עצמנו חבויה בעיה כפולה, וחשוב שנכיר בה.
כאשר אנחנו מודים באשמה, אנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו. הקושי הגדול בצעד זה מעניקים למודה באשמה את התחושה שהוא עשה צעד מוסרי ונעלה, ובצדק. זהו אכן מעשה שלא קל לעשותו. אך תחושה זו עשויה להיות מתעתעת כי כעת אותו אדם חש שאין צורך בצעד נוסף מצדו – הוא הודה באשמה. תחושת המוסריות שצעד זה יוצר מעלימה את הצורך ביצירת שינוי. אני את שלי עשיתי.
תחושה זו מביאה אותנו לבעיה השנייה: תחושת אשמה היא במהותה התבוננות אחורה, הסתכלות על הטעות שעשיתי, על הבחירה הלא-נכונה שעשיתי. אך אין בה התבוננות קדימה, אין בה בחירה בעתיד אחר.
פה טמון ההבדל הגדול בין הודאה באשמה לבין לקיחת אחריות. בעוד הראשונה מסתכלת ומבכה את העבר, השנייה בוחרת להתבונן בעתיד ולשנות אותו. לקיחת אחריות במהותה רוצה שינוי, רוצה לייצר משהו חדש. היא מוכנה שלא רק להודות בטעות, אלא חותרת לשנותה.
אז לאן אתם בוחרים להתבונן?
אחורה או קדימה?
