"מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר
אני צודק, אבל נשארתי לבד.
אהוב שלי, הצדק איתך אבל אני כבר לא"
מילים אלו של ארז לב-ארי המוכשר, התנגנו לי בראש ועברו ללב כשחשבתי על הזוגות שלי, ושיקפו היטב את אחת המתחים הגדולים שקיימים בזוגיות: ההתנגשות בין הצדק לבין האהבה.
הקול הזה מגיע לקליניקה לא פעם: "אבל זה לא הוגן", "זה לא מדויק", "זה לא ממש ככה", "במבחן האמת האובייקטיבית היא לא צודקת", "יש נכון ויש לא נכון". משפטים אלו היוצאים מפיהם של נשים וגברים, מתבססים כולם על הנחה יסוד משותפת: האמת היא הדבר החשוב, היא הקובעת. העובדות, ההוכחות והפרטים הם השחקנים העיקריים במשחק. ופה מתרחשת טעות גדולה: הם לא.
וודאי שיש להם משמעות כל שהיא: הם יוצרים איזון של השיח הרגשי והם יכולים להוריד לקרקע את המילים הגדולות שנזרקות לחלל האוויר בזמן מריבה, אבל הם לא המהות. עיסוק בהם כהוכחה ל"חפותו" של צד מסוים או להדיפת ההאשמות לכיוונו, גורמים למריבה לקבל אופי של דיון משפטי: יש הוכחות, עובדות, ראיות ופרטים. יש חיפוש אחר הצדק.
ואולי יושג שם צדק. אולי יוכרז שם מנצח. אולי האמת תצא לאור. אולי.
מה לא יושג שם? – אהבה. היא לא גרה באותו בניין עם ה"צדק", היא לא שכנה של "האמת" אם יש בכלל כזו. היא מחפשת אמפתיה, היא תרה אחרי הכרה בכאב גם אם הוא לא הוכח עובדתית והיא מבקשת שייזכרו בה.
וארז צדק, אולי הצדק יהיה כאן בבוקר שאחרי, האהבה – קצת פחות.
אז מה אתם עושים עם הצדק שלכם?