זוכרים את "אנשי ה-בסדר" מלפני כמה שבועות?
אותם אנשים שהכל בסדר אצלם כאשר הכל ב-סדר, בתוך סדר?
אז קבלו את השכנים שלהם, "האנשים המאושרים".
האנשים המאושרים הם כאלו שמרגישים צורך גדול להיות מאושרים על-ידי אחרים, על-מנת לחוש ביטחון בעצמם ובדרך חייהם. לעיתים תהיה זו הכלה שזקוקה "לאישורה" של החמות על דרך חינוך ילדיה; לעיתים יהיה זה בן ה-35 שצריך את "אישורו" של אביו באשר לבחירותיו הכלכליות; זו תהיה האמא שזקוקה ל"אישורה" של המורה על כך שהבן שלה עומד בציפיות בית-הספר; ולפעמים יהיה זה הגבר בן ה-40 שזקוק ל"אישורו" של הבוס על התנהלותו בעבודה.
צורת חיים זו יכולה להיות זמנית ומוגבלת לתקופה או לגיל מסוימים, ולעיתים היא מאפיינת את צורת חייו של האדם וטבועה עמוק באישיותו. הסיבות לכך יכולות להיות מרובות: חוסר ביטחון עצמי, גדילה בבית בו "האישור" היה חלק מהתנהלות הרגשית בבית, חסר רגשי מסוים ועוד.
קל מאוד לבקר את "האנשים המאושרים" ולפקפק בצורך שלהם בתגובתו של אדם אחר, בתלות שלהם בו. קל לנו להגיד להם ש"מה זה משנה מה אמא שלי חושבת עלייך" או "תפסיק להיות תלוי בתגובות של הבוס שלך לכל דבר". אך אם נבחר בכך, נוסיף על האנשים המאושרים עול נוסף: לא רק שהם תלויים באדם אחר כדי לחוש שמחה, הם אכזבו עכשיו את האדם שחי לצידם, על כך ששוב היו זקוקים לאישורו של מישהו אחר. כך, באופן אירוני ועצוב, הם שוב שילמו מחיר על הצורך באישורו של אחר וחשים בדידות בהתמודדותם זו.
אז נכון. כדאי מאוד ש"האנשים המאושרים" יבחרו לעשות עבודה עצמית על מקום זה, הפוגע ביכולתם לשמוח בבחירותיהם. עבודה זה יכולה להיעשות לבד או עם איש מקצוע, אך היא בחירה שלהם.
אנחנו, כחיים לצד "האנשים המאושרים", יכולים לעזור בכך שנאהב ונהיה פה איתם. אחרת אנחנו מוסיפים את עול הבדידות על הקושי הראשוני. אנחנו מכבידים במקום להציע יד ולב.
אז מה אתם אומרים, מכירים אנשים מאושרים?
