זה לא סיפור על זוג כלשהוא. אני עצמי חוויתי את הרגע הזה, רגע שבו הספק ערער אותי מהיסוד ולא הייתי בטוחה למה להישאר בנישואין האלו. הכאב, האכזבה והפער נראו גדולים מידי, בלתי ניתנים לגישור. אז אולי זה לא שווה את זה, אולי נכון להתחיל מחדש, אולי זה פשוט גדול מידי עליי. זה היה רגע מפחיד, רגע שבו הקרקע המוכרת נעה מתחת לרגליי ואני לא יודעת לאן היא מובילה.
ופה מונח הסוד. הקרקע הלא-יציבה לא תוביל אותי, אלא אני אותה. אנחנו אותה. לסוד הזה קוראים
רובנו רגילים להתייחס לאהבה כרגש, רגש גדול ועוצמתי, רגש עמוק ורחב, רגש שמנהל את העולם. כמעט כל השירים עוסקים בו, כמעט בכל ספר הוא קיים. אנחנו פוגשים אותו מתוך שמחה או כאב מידי יום. אבל הבעיה המונחת בבסיס התייחסותנו לאהבה כרגש היא שכמו כל רגש, הוא לא יציב. הוא עלול לבוא וללכת, לקחת אותנו מעלה או להוריד אותנו לתחתית הבור. הוא מבוסס בחלקו על הורמונים וחומרים כימיים אחרים המשפיעים ומעצבים את מוחנו והתנהגותנו ואנחנו נידונים ללכת אחריו.
אנחנו יחד
אז זהו שלא. הרעיון שנמצא מתחת לסלוגן "אהבה זו החלטה" היא שאנחנו יחד, נקודה. אנחנו צוות ויחד אנחנו צולחים את החיים. הידיעה הברורה הזו לא מאפשרת לספקות לקבל מקום. אנחנו נריב, נכעס או נתאכזב, אבל תמיד בבסיס המריבה יש ידיעה וביטחון מוחלט שאנחנו יחד.
הרעיון הזה הוא שיושב מתחת לפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך". ההוא שם מלמעלה, זה שמכיר אותי מלפני ולפנים, יודע שאהבה היא לא גזרת גורל, היא יכולה להיות ציווי: תחליט לאהוב. את האדם שאיתו החלטת לחיות, את הילד שלפעמים נדמה שאולי קשה לאהוב, ואת האחר, זה ששונה ממך. תחליט לאהוב.
ה"עמוד שדרה" הזוגי הזה נותן כוח ועוצמות להתמודד עם רגעי משבר ופחד, עם רגעים שנדמה שאנחנו על הקצה, ובבסיסו מונח רעיון אחד: אני לא מובל אחרי החיים, אני לא זורם איתם לאן שלא יובילו, אני בוחר לאהוב. אני בוחרת שיהיה כאן טוב.
הפליאה לכתוב זאת אורי אנסבכר: "עשי שיהא עולמך עולם של שלום. שלום עולמים, שלום עלומים".
מוקדש באור ובכאב לעילוי נשמתה של אורי הי"ד. חלקנו את אותו שם משפחה, בלי להכיר זו את זו. מעכשיו את בליבי, את משפחה. של כולנו.
