"כל שנה בדיקת חמץ קצת מעליבה אותי", היא סיפרה לי אתמול.
"זה כאילו אחרי כל העבודה הקשה שלי בשבועות האחרונים, הוא בא עם הנוצה והנר ומחפש איפה לא ניקיתי מספיק טוב", היא ממשיכה. "אני יודעת שזה טיפשי, אבל כל שנה יש לי את הקווצ' הקטן הזה בלב".
זה קורה לכולנו כל הזמן.
בן.בת הזוג עושה פעולה או אומר אמירה ומשהו בתוכנו מתכווץ, נעשה קטן ופגוע. פעמים הצד השני ביקש לפגוע, אך לרוב מתחבא כאן סיפור אחר, מוכר אך נשכח: מנגנון פרשנות.
כלי רב עוצמה זה, הוא הדרך של כולנו לחוות ולהבין את העולם מרגע שנולדנו: אנו רואים, שומעים או חשים משהו, מוחנו מתרגם את החוויה ואוטומטית הרגש מציף את תוכנו ואנחנו מגיבים. אנחנו זקוקים למנגנון זה כמו אוויר לנשימה. הוא מתרגם עבורנו את העולם, מסביר לנו אותו ומכוון אותנו איך להמשיך. הוא מפרש לנו את המציאות ואנחנו הולכים בעקבותיו, כאשר הוא צודק ומקדם, וגם כאשר הוא מסיג אותנו אחור.
כן, רובנו למדנו על "מודל אפר"ת" ויודעים שבבסיסו מונח התרגום שלנו את הסיטואציה ויודעים שלעיתים הוא מוטעה, אבל בזמן אמת אפר"ת מתנדפת לה לחלל האוויר ואנחנו נותרים עם הפרשנות, שעבורנו היא אמת מוחלטת: רק כך אפשר להבין את מה שהוא אמר לי, רק כך אפשר להבין את מה שהיא עשתה, או כמו שאמר לי מטופל פעם: "לפי דעתי, זה בטוח שהיא רצתה לפגוע בי".
לא אפשרי ולא נכון לנסות להיפרד ממנגנון הפרשנות. הוא מגדיר אותנו ואת הסתכלותנו על העולם, אך ניתן וצריך לאמן את "שריר הפרשנות": לתרגל את עצמנו להסתכל על הסיטואציה ולחפש במכוון דרכים נוספות לפרש אותה, לאמץ משקפיים נוספות על אותו המצב. כך המנגנון ישרת אותנו ולא אנחנו אותו. נוביל ולא נהיה מובלים.
אז מה שלום השריר שלך?
