"מה שלומך", אני שואלת אותה בתחילת הפגישה שלנו.
"הכל בסדר", היא עונה.
שנים רבות חלפו בטרם הבנתי שעבור רבים מאיתנו "הכל בסדר" רק כאשר "הכל ב-סדר". רק כאשר הדברים בפנים ובחוץ מסודרים ומאורגנים, אנחנו מרגישים בסדר. החוויה החיצונית של בלגן יוצרת כאוס פנימי שלא מאפשר להרגיש בסדר, לא מאפשר למצוא פניות, לחשוב, לתכנן, להתמסר לרגע, לעיתים גם מקשה לאהוב. הכל מוצף, גועש, לא מסודר.
חוויה זו משותפת לרבים, נשים וגברים. היא תשפיע לעיתים על עולמם המקצועי, הרגשי או הזוגי. נפגוש אותה בקושי לחוות רגע משפחתי שמח כאשר התכניות למחר לא ברורות; נפגוש אותה במיטה רגע לפני אינטימיות זוגית כאשר המייל לעבודה לא נשלח או הכלים נותרו לא שטופים; נפגוש אותה ברכב כאשר ארזנו הכל ברגע האחרון ומרוב בלגן שכחנו כמה טוב פה.
עבורנו, עבור האנשים שמילים אלו מדברות אותם, לחוויית הבלגן מצטרפת חוויה נוספת: אני לבד בזה. השני לא מבין את השפעת הבלגן עליי, הוא לא מרגיש אותו, לא רואה אותו. וכך אנחנו מוצאים עצמנו מתמודדים לא רק עם חוסר הסדר הפנימי והחיצוני, אלא גם עם הבדידות בתוכו.
"כן", אנחנו רוצים לצעוק, "אני מבין שאפשר אחרת. אפשר לא להתרגש מהבלגן, אפשר לא לתת לו להיכנס, אפשר להבין שבלגן זה סימן חיים, אבל תן כבוד לכאוס שהוא יוצר בתוכי, תן כבוד לקושי שלי להיות פה עם הבלגן, תן כבוד לי", אנחנו ממשיכים וצועקים בשקט.
אז נכון. יש דרכים בריאות להתמודד עם הבלגן, יש כלים לחיות איתו בשלום. אבל רגע לפני שננסה להכיר אותן, בואו ניתן כבוד להבנה שאצל חלקנו הכל בסדר, רק כאשר הכל ב-סדר.
אז הכל בסדר אצלכם?
