"לפני הקורס איתך, חשבתי רק בשחור-לבן, נכון או לא נכון. היום אני רואה צבעוני, גיליתי שאפשר לזוז", מספר לי חניך במכינה קדם-צבאית לאחר סיום קורס זוגיות השבוע.
תזוזה. גמישות. שינוי. מה המילים האלו עושות לכם?
זוגות רבים מאוד גיבשו לעצמם מבנה זוגי מסוים: הם יודעים מי לוקח את הרכב לטסט; מי מפנה מדיח; מי טוב באירוח חברים; מי אחראי על השכבות הילדים; מי יוזם מריבות ומי הראשון שמבקש סליחה; מי בתפקיד יוזם האינטימיות המינית ומי בתפקיד הנמנע ממנה. הם יודעים מי בעמדת "החזק", מי "הנפגע", מי זה שתמיד בעמדת "קורבן" ומי "זה שעושה את הצחוקים בבית".
זה טבעי מאוד. כבני אדם אנחנו זקוקים להבין את המציאות מסביבנו, וחלק גדול מהבנה זו היא היכולת למקום אנשים ומצבים בתוך מסגרות ברורות ויציבות. כאשר יש לנו אותן, המציאות בהירה יותר, מובנת יותר, קלה יותר לנשיאה. כל זה נכון עוד יותר במציאות הזוגית הדורשת כל-כך הרבה עשיה טכנית ורגשית. אם לא נדע מי האחראי על הכלים או להבדיל אחראי על היציאה מהמריבה הזוגית, נאלץ להתחיל בבירור כל פעם מחדש. זה מעייף, מתיש ומתסכל. ברור שאנחנו זקוקים לתבנית.
אך מה יקרה אם מידי פעם נרשה לעצמנו לזוז? אם ניקח על עצמנו תפקיד אחר בניהול הבית או נבחר בפוזיציה רגשית שונה מהרגיל?
במקום להיות זו שתמיד פגועה, אהיה זו שמצליחה להתעלות ולבקש סליחה ראשונה; אהיה זה שיוזם רגע זוגי במקום להיות זה שדוחה אותו; אהיה זו שמוכנה לצחוק באמצע מריבה למרות שהיא כועסת, ובצדק.
פורים בשנת קורונה הוא אולי ההזמנה הברורה ביותר לשינוי מיקום. "נהפוכו" בשנת קורונה יכול להיות בחירה לנסות משהו חדש; בחירה לצאת מגדרי, מגדרותיי המוכרות אל מקום אחר בזוגיות, אל מקום חדש בו אני לא מכירה את עצמי עדיין, בו אני צומחת וגדלה.
דמיינו כמה מעניין זה יכול להיות.
