"אתה מסתכל עליה ורואה מפרט טכני של מוצר", אמרתי ליהודה. "אתה בוחן יתרונות וחסרונות, אבל שוכח להסתכל על המכלול. שוכח להסתכל עליה, לאהוב אותה, את אשתך", המשכתי.
יהודה הקשיב, ושתק.
כן. לכולנו יש יתרונות וחסרונות.
כולנו מחזיקים בפינות מוארות ויפות, ולצידן שוכנות כאלו חשוכות יותר, חלשות יותר, כאלו שאנחנו לא שמחים בהן. הזוגיות שופכת אור חזק ונוקב על כולן, על היפות והטובות, ועל אלו הכעורות והנסתרות שבנו. שם אנחנו לא יכולים לשחק את המשחק, להציג את פנינו היפות והנעימות בלבד. שם הכל חשוף, ולעיתים כואב לעין וללב.
כמה מפתה לעיתים להסתכל על השני כעל "מוצר", לבחון אותו על יתרונותיו וחסרונותיו. אנחנו מכירים את בן הזוג בכל-כך הרבה מצבים, מכל-כך הרבה זוויות. ראינו אותו חושב, מגיב, מדבר, שומע. לעיתים אהבנו מה שראינו, לעיתים פחות. הרבה פחות.
כמה טבעי לבחון אותו מבחוץ, להגדיר לעצמנו (ולעיתים לו) מה אנחנו אוהבים ומכבדים בו, ומה לא; מה אנחנו מעריכים ומה לא לרמתו, לא לרמתנו.
אבל בדרך הטבע הזו, שכחנו משהו.
אנחנו לא נשואים "למוצר", אנחנו לא יוצאים לדייט עם "מפרט טכני".
רובנו אמרנו בזמו זה או אחר את המשפט "אני מקבלת אותו כמו שהוא". אבל כמה קשה. כמה מאתגר לאהוב מישהו כך, בצורה מלאה, עגולה. להחזיק במבט שלא מתעלם מה'באגים', אבל מוכן 'לקנות' את המכלול. אפילו מול ילדינו שלנו, זה כל-כך לא פשוט.
לאדם שבחרנו יש יתרונות ויש חסרונות, יש אור ולעיתים יש בו צל, אך הבחירה להינשא היא הבחירה במכלול, היא הבחירה באדם. היא המוכנות להביט נוכחה בכוחות השונים שלו, ובכל זאת להתעלות מעליהם. היא הבחירה לאהוב אותו, לא את יתרונותיו. היא הבחירה לאהוב כי ככה, כמו שילדים אומרים. בלי תירוץ, בלי סיבה, בלי התנייה. פשוט לאהוב.
אז מוכנים לאהוב כי ככה?