"אנחנו יושבים ומדברים על הנושא ואני פשוט אומר את דעתי", מספר לי יונתן.
"זה לא ממש ככה", קוטעת אותו מיכל. "אתה 'מייעץ' לי מה נכון לעשות ולדעה שלי אין ממש משמעות. אתה כאילו מקשיב לי, אבל ברור לך מה אתה רוצה וה'עצה' שלך היא בעצם דרך לגרום לי לעשות מה שאתה רוצה".
יונתן נפל למלכודת ה"עצה", שאליה כולנו יכולים ליפול.
על פניו, עצה היא אקט של נדיבות אותנטית, ואכן פעמים רבות היא כזו. אנחנו רוצים לעזור לאדם שמולנו ולהעניק לו מניסיוננו ולחסוך ממנו את הבחירה בטעות.
אך לעיתים, בנישואין או במערכות יחסים קרובות אחרות, מתן עצה נובע מרצון בשליטה, מהרצון שבן הזוג/ילדנו יעשו את מה שאנחנו רואים לנכון, את מה שאנחנו רוצים שיקרה. קל לראות זאת בשיחות מול מתבגרים: הרצון לעזור לילדנו ולהציל אותם מטעויות שייגרמו בעקבות חוסר הניסיון שלהם, יביא אותנו לשיחות בסגנון "כדאי מאוד שתעשה/תעשי כך, ולא אחרת". הרצון עשוי להיות כנה ואותנטי. אנחנו דואגים להם ורוצים בטובתם. אנחנו, בניגוד להם, יכולים לצפות את התוצאות המכאיבות של טעויותיהם. אך לעיתים, מתגנב לשם רצון נוסף, הרצון בשליטה. הרצון שהדברים ילכו בדרכי, "הדרך הנכונה".
רצון בשליטה, המתחפש למתן עצה, יכול לפגוש אותנו לא מעט בתוך הנישואין. אנחנו חשים שבנושאים מסוימים (חינוך ילדים, טיפול ברכב, ארגון הבית וכו') אנחנו יודעים יותר טוב מבן הזוג ולא נותנים מקום אמיתי של כבוד לו ולדעתו השונה על הנושא. אנחנו מתרגמים אותה כחוסר בידע, בניסיון או בהבנה וסוללים לו את הדרך אל דעתנו.
הדבר לא נעשה מכוונה רעה, אבל עלולות להיות לו השפעות כאלו. כאשר אדם (בן זוג/מתבגר) חש שלדעתו אין משקל אמיתי הוא יכול להגיע לאחת משתי תוצאות לא רצויות: בחירה בכניעה ובחוסר ביטחון או בתנועת נגד של הדיפה חזרה.
לא קל לנקות את עצתנו מרסיסים של שליטה, בוודאי כאשר אנחנו מחזיקים בידע או ניסיון המקנים לה עדיפות. טבעי שנרצה ללמד את האחר משהו שאנחנו מחזיקים בתוכנו. אבל אולי, אם נסכים לכך, נגלה אצלו ודרכו לימוד אחר – לימוד על עבודתנו בעולם הזה.
אז מה העצה שלך?
