"אז מה בעצם את אומרת לי, להרשות לעצמי להיות תלויה בו?", שואלת אותי שלומית.
"כן", עניתי.
עוד רגע סוכות, עוד רגע החג בו אנחנו סוככים בצילו של ה', ואין כמו שנת קורונה כדי להרגיש עד כמה קיומנו תלוי בו.
כמה אנחנו מפחדים מהמילה הזו, "תלות", ועד כמה אנו מנסים לרחוק ממנה. מילדותינו שמענו שלתלות אין מקום בחיינו. שמענו את זה מאמא כשאמרה: "אתה מסוגל לבד, אל תהיה תלוי בי", חידדו לנו הגננת והמורה כאשר חזרו ואמרו: "אל תהיה תלותי, אתה חזק ומסוגל". עוד ועוד שמענו שתלות וחולשה קשורות זו בזו.
אכן, אדם שאינו מפתח מסוגלות עצמית מפנים בתוכו את חוסר האמונה ביכולותיו ובכוחותיו, וכהורים וכמחנכים עלינו לסייע לילדינו לפתח מסוגלות זו, אשר תשמש אותו לאורך חייו הבוגרים ותהיה הכרח בהתפתחותו הבריאה.
אך האם לא שכחנו משהו, אי-שם בדרך? האם התלות טומנת בחובה גם כוח? האם עלינו להיות מסוגלים לטעום מעט ממנה?
תלות ביסודה היא קשר, היא היכולת להרשות לעצמנו להישען על האחר ולהאמין שלא אפול, גם כאשר הנפילה היא אפשרית. תלות היא המוכנות להאמין בשני ולדעת שאהבתו גדולה מהסיכון הכרוך בנפילה. תלות, במידה בריאה שלה, היא מצרך יסודי בנישואין. אך כל-כך התרגלנו לברוח ממנה, התרגלנו להסתדר לבד, התרגלנו לעצמנו.
מה יקרה אם נעז להיות מעט תלותיים, מה יתרחש אם נעז לצאת מהעצמיות שלנו אל עבר הסוכה הזוגית ולסכוך מעט זה בצילו של זו? מוכנים לנסות?
חג שמח.
