מה קורה אחרי הסוף?

הם יושבים שפופים מולי ולא מאמינים שאפשר לשנות. הזיכרון של האהבה שהייתה, עוד שם. הם רוצים להחזירה ולשמור על המשפחה ועל החלום שהיה, אבל כבר לא מאמינים שניתן. הם רואים את הסוף, את הקץ.   פרשת השבוע של חנוכה היא "מקץ". הנקודה הנמוכה ביותר של יוסף – שכבר נדמה שאין צרה שלא נחתה בחייו, שנראה שכל רסיס אמון בבני-אדם כבר היה צריך להיעלם – מופיעה המילה הייחודית "מקץ". "קץ" הוא סוף, הוא קצה הדרך, הוא אקורד הסיום. אך המילה "מקץ" מספרת לנו סיפור אחר. היא מתארת לנו את שקורה אחרי הסוף, היא מתארת את התקווה. זהו גם הסיפור של חנוכה, הסיפור של הנס ושל האמונה, שצומחת לאחר שכבר נראה היה שאין מקום לתקווה.   לעיתים קרובות אני פוגשת זוגות עייפים, שמפחדים להאמין שיש עוד סיכוי לתיקון, לריפוי. אני רואה אותו בעיניהם – את הלב שכבר נפגע וצולק כל-כך הרבה פעמים ואשר מפחד להעניק סיכוי נוסף. אני מקשיבה להם, מרגישה את הכאב ואת הפחד ומבקשת מהם רק דבר אחד – תמצאו את הלוחמים שבתוככם, אלו שמוכנים לראות את ה"מקץ", להאמין בקיומו. והם נלחמים. כמה הם נלחמים. הם לוחמים עייפים, מותשים, וחוששים – אך לוחמים. הם יצאו למלחמה של חייהם, מתוך אמונה במה שמונח מעבר לקץ – התקווה.   בואו ונכניס את האור והתקווה הביתה, למקום בו הכי זקוקים להם. חנוכה שמח ואוהב.