הבלוג השבועי

"אני מכירה אותו, זו האישיות שלו. הוא כזה, זה כבר לא ישתנה", אומרת בתסכול גלית, ומקשיב לה בעצב אריאל.   גלית צודקת. וטועה. לאחר מספר

"אוקי, נו. דברי. זה מה שהוא אומר לי. איך זה אמור ליצור אווירה זוגית לשיחה?", כואבת אורית. "מה את רוצה, את באה בזמנים לא קשורים

"אני יכול לצאת מדעתי", מספר אילן. "היא מדברת ומדברת על אותו הדבר. למה היא חושבת שאני לא קולט על ההתחלה?" "אני יודעת שהוא משתגע ממני

"אנחנו מדברים ומדברים, והשיחה לא הולכת לשום מקום. זה כל-כך מתסכל", מספרת מיכל. "היא צודקת. בשיחות ביננו אני מרגיש שאני משתגע. אני אוהב אותה ורוצה

"רגע, תני לי להבין", שאלתי אותה. "כשאת כועסת, זה אומר שבעצם נפגעת מיהודה?". "כן", שרית ענתה. "כשאני חושבת על זה, אני לא כועסת הרבה אבל

"זה גדול עליי", הוא אומר לי. "יונתן צודק, אני לא רואה איך אנחנו משנים את זה", אילנית מצטרפת לדבריו.   הם צודקים. פעמים רבות בחיינו

זוכרים את "אנשי ה-בסדר" מלפני כמה שבועות? אותם אנשים שהכל בסדר אצלם כאשר הכל ב-סדר, בתוך סדר?   אז קבלו את השכנים שלהם, "האנשים המאושרים".

"אז מה את רוצה שיקרה עכשיו?", יאיר שואל אותי במריבות. ואני, פעמים רבות, שותקת. אני פגועה ומתוסכלת, הרגשות ממלאים את כולי, ולא משאירים מרחב לפתרון,

"אבל מה תכל'ס, נעמה?", הוא שואל. "תגידי לי מה לעשות", היא מבקשת. "את יכולה להעביר הרצאה על כלים בתקשורת?", הרכזת החברתית שואלת בטלפון.   את

"אתה צודק", איילה אמרה ליואב בפגישתנו השבוע, "אני באמת אשמה". "מה עוזר לי שאת מרגישה אשמה?", יואב שאל בתגובה.   שאלתו של יואב היא שיעור

זה קרה במוצאי-שבת שעבר. יאיר ואני העברנו שבת סמינריון לבנות אולפנה. בסופה של השבת התארגנו מהר בכדי להגיע חזרה הביתה. ואז נתקענו. שער ברזל בגובה

"מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר אני צודק, אבל נשארתי לבד. אהוב שלי, הצדק איתך אבל אני כבר לא"   מילים אלו של ארז