"למה זה לא עובד לי", היא שאלה אותי בייאוש.
"ניסיתי הכל, ביקשתי ממנו, הסברתי, לחצתי עליו. וכלום", מיכל אמרה בשקט.
השיחה עם מיכל היא ההזדמנות שלנו להכיר או להיזכר מחדש "בחוק הפיזיקה האנושית", כמו שאני קוראת לו. אחד מחוקי הפיזיקה הבסיסיים קובע שכאשר מופעל לחץ על עצם מסוים, הוא יגיב בהתנגדות דומה בעוצמתה אל עבר הגורם הלוחץ. כך גם אנחנו בני האדם: כאשר מופעל עלינו לחץ מבן.בת הזוג שלנו (וכן מילדינו או בכל מערכת יחסים משמעותית אחרת) נגיב פעמים רבות בהתנגדות משלנו על עבר הצד שהפעיל את הלחץ הרגשי כלפינו. ככל שעוצמת הלחץ עלינו תגבר, כך תתעצם במקרים רבים גם עוצמת התנגדותנו. לעיתים התנגדות זו תצוף מייד לאחר הפעלת הלחץ ולעיתים היא תחכה לה בשקט עד שתתפוצץ בתוכנו או בפני מי שבחר, במכוון או לא, ללחוץ עלינו.
ללחץ יש פנים רבות: לעיתים נפגוש אותו בבקשות חוזרות ונשנות על אותו הנושא, לפעמים הוא יפגוש אותנו על-ידי הפעלת ייסורי מצפון על כך שאיננו עומדים בציפיותיו של השני מאתנו, בהפעלת "ענישה" סמויה כמו שתיקה והתרחקות או אולי בתמונת המראה שלה – צעקות או התנהגות כוחנית אחרת.
כך או כך, נגלה שהגענו אל אותה הנקודה: לחצנו אל הקיר ועכשיו הצד השני לוחץ חזרה, מפגיש אותנו עם קיר משלנו ומכריח אותנו, במודע או שלא, ללמוד את גבולותינו.
למה? כי כך אנחנו.
אנחנו רוצים להרגיש בוחרים ולא מובלים, רוצים ולא מרצים. אנחנו רואים את חיינו ככאלו שצריכים להתנהל מתוך בחירה עצמאית ולא כיוון שמישהו ידע ללחוץ היטב על הכפתורים הרגישים בתוכנו. אנחנו רוצים לבחור.
אז איך אתם עם פיזיקה?
